בצהרי היום הכל צבוע אדום ואין קץ לילדות שחלפה כך פתאום
בצהרי היום הכל חוזר כמו חלום, רגעים ושעות שקפאו במקום

יום אחד

** הפוסט הזה החליט לקפוץ לו מהאוב.  אנ'לא יודע למה.  הוא שייך לפורים, 2016.  אבל אם הוא בא – ברוך הבא **
–
וכמידי שנה, ביום יחיד ומיוחד, אני חולץ את הסנדלים ומוריד את הגרבים.  מניח אותם בפינה.  פושט את הדובון ותולה על קולב.  פותח את השלייקעס, ומוריד את מכנסי השבת.  מקפל אותם בערימה מסודרת וישרה.  פורם כפתורים ומוריד את חולצת הפלאנל והגופיה.  מסרק את הפוני לימין, מבריש את השפם לשמאל.
מתרחק, חושב, מתכנן.
ואז לובש את השמלה הלבנה, גורב את הגרביונים הוורודים, שם את הביריות עם הפרפרים.  נועל את נעלי העקב השחורות ושם את הכתר בול על הכיפה הסרוגה.  יוצא אל הרחוב עם שרביט ביד וחיוך בלב.  כולם אומרים 'שלום אסתר המלכה' ואני מהנהן בחשיבות ועולה לעזרת נשים.

האיש הירוק

את האיש הירוק פגשתי כשראיינתי מועמדים למשרה שפרסמתי.  הוא עבד בזה כסטודנט, והוא עזב כי הטייץ הירוק לחץ לו בביצים, (וכשזה קורה, אנחנו נמכור גם את אמא שלנו, אם זה יקל על הכאב).  לא הפריע לו לעמוד ברמזור כל היום, למרות שזה לא נוח לעמוד בפיסוק, כמעט בלי הפסקות.  גם אל פיח המכוניות והאוטובוסים הוא התרגל. 

בגלל שהיה חדש בעבודה, הוא קיבל רמזור בצומת די ראשית בתל אביב, והוא היה זה שעשה את רוב העבודה, בניגוד לאיש האדום, שרק עמד.  עמד וגירבץ.  הם לא כל כך הסתדרו ביחד, וזו בעיה כשאתם תלויים אחד בשני.
האיש הירוק היה סקרן – הוא אהב להתבונן באנשים שחצו את הכביש.  הוא היה מביט בהם, הולכים, איש איש לדרכו.  ממהרים.  אנשים זרים שנפגשים לרגע ונפרדים, עד הרמזור הבא.  לכל איש ואיש, הוא המציא סיפור חיים.  ברגעי השעמום, האיש הירוק היה סופר אותם, במקום כבשים.  כשממש שיעמם לו, הוא ספר את הפסים הלבנים של מעבר החציה.  וזה היה אקסטרים.

בסופו של יום, לא קיבלתי את האיש הירוק לעבודה, כי אחרי כל מה שהוא עבר, אני לא בטוח שיכולתי לספק לו את אותה רמת העניין. 

שבוע הספר

מחר במוצאי שבת, כבכל שנה, אקח את ביתי וניסע לשבוע הספר בתל אביב.  נסתובב בין הדוכנים, נסתכל בכריכות, נקרא תקצירים בגב הספר, נתלבט – כי אי אפשר לקנות הכל, נסמן לנו בזכרון את הדוכנים אליהם נחזור בהמשך, ונמשיך לעבור מדוכן אל דוכן.  נגיע גם אל הדוכנים הצדדיים ביותר, שם עומדים המוכרים שהם גם המוציאים לאור גם הסופרים וגם החולמים, והם יספרו על הספרים שלהם במין השלמה וידיעה שההמון ישמע וימשיך הלאה לדוכן הבא.  ושם אני אכנע להשלמה הזו, ואקנה את הספר, והמוכר שהוא גם המוציא לאור וגם הסופר ובעיקר החולם, יחתום על הכריכה הפנימית, ואני וביתי נמשיך הלאה עם תיק מלא ספרים.
ילקוט הכזבים, יומנו של הגנב, מר אל כאן אנה (בשביל הילדונת כתירוץ, אבל בעצם בשבילי). אלה הספרים שאחפש מחר.
ובינתיים, לילה.  שקט בחוץ, שקט בפנים.  יום אחד נסגר, זה שבמקומו עוד לא התעורר.  ברדיו אריק איינשטיין שר ביאליק.  היא יושבה לחלון ושורקה שערה.  שואפת את פיח המכוניות וציוץ המטוסים.  הפרדסים האחרונים פינו את מקומם למגדלים ומחלפים.

She is sitting by the window,
and combing her hair,
in your eyes she's a whore,
and in mine, she's a saint
Oh Mr. Lee, Mr.
my heart is bad on me,
if Rachela is gone,
where am I coming to?
People have mouth,
and they gossip,
but Rachela for me,
and I'm for Rachel,
Oh Mr. Lee, Mr.,
in the evening, because I'm going out,
to the path of the crops,
and Rachela is not with me,
I don't have artificial respiration with me,
Crops, Stalks,
take my peace to Rachela,
and answer in me, if she is late,
and I'll die instead of me

שלום שלום

מעולם הוא לא היה טוב בפרידות.  פרידות גם לא היו טובות איתו. 
–
בפינה נידחת בעולם, נחבא ומוסתר מעין כל, כביש ראשי אחד ובלי אף רמזור או כיכר, בריכה אחת וסמטאות צרות הרבה, בתי אבן נטולי גדרות, עם גגות רעפים ותריסים פתוחים, מסילת רכבת מחלידה חוצה מצד לצד ובדרכה עומדים שלט ישן ותחנה וספסל בלי צל, מוקף פרדסים ירוקים, שדות חרושים, שיחי סברס ודרכי כורכר מעלות אבק, שם היה ביתו.  בית מצהיב עטוף בקיסוס ירוק, עם חלונות גבוהים, ווילונות לבנים, מאוורר תקרה מאובק ובערבי חג גם קרפיון שוחה באמבט, זה היה ביתו.

בגיל ארבע החל להאמין באלוהים.  בביקור בכותל הוא ביקש מאבא שירשום בפתק שהוא רוצה ממתקים.  הרבה ממתקים.  הטופי הראשונה פגעה בו בראש.  גם השניה.  ומיד אחריהן כל השקית.  הן עפו מעזרת הנשים ברגע שבר המצווה סיים את ההפטרה.  הוא בכה משמחה.  יש אלוהים.

בגיל חמש הפסיק להאמין.  אם היה אלוהים, הוא לא היה מרשה שיגנבו את הטרקטור האדום שלו.  רגע של חוסר תשומת לב, והטרקטור נסע לו עם מישהו אחר.  הוא בכה.  מהטרקטור האדום נשארה רק תמונה בגוונים של אפור.  הוא ליד ההגה ובעגלה שגית, בשמלה לבנה, מחייכת.

כשהיה בן שש התאהב בגננת רוני.  בן שבע היה מאוהב בתמר היפה.  אחר כך בהילה, רותי א', רותי ב', שרון השורקת, חני החורקת, יעל היורקת ורותי ד'.  אחריהן הוא התאהב בשגית.  שוב.  הוא כבר היה בן רבע ל 13 והיא היתה בתו של רבי דוב אצלו למד את ההפטרה לבר מצווה.  הוא למד בשקדנות.  התעקש על כל טעם וטעם.  אף אחד לא הבין למה המשיך ללמוד את ההפטרה גם חודשיים אחרי בר המצווה.  הם לא ידעו.  גם שגית לא ידעה.  הוא ניסה לספר לה, אבל לא הצליח.  אולי יום אחד יספר, אבל היום עוד לא הגיע.

–
מעולם לא הייתי טוב בפרידות.  תמיד משכתי את הסופים.  אני אוהב להפגש ושונא להפרד.  אז גם את זה פה למעלה לא אסיים.  אשאיר אותו ככה תלוי באויר והוא לא ילך לשומקום.  אומרים שישרא מקרטע.  אולי הגיע לסוף דרכו.  אני מקווה שלא.  אבל אם כן – אז –
אהבתי פה, צחקתי פה, כאבתי פה, התבגרתי פה.  פגשתי אנשים מופלאים (פה).  הרבה דברים קרו פה.  ואם צריך לסיים, אז רק כמו שיונת כתבה – תודה ואהבה.  לכולכם.

היפ.