אומרים כי אני, אינני אני / על כן אני נבהל
כי אם אני אינני אני / אז מי אני בכלל
אל המטווח העירוני אפשר היה להגיע בקלות באוטובוס מספר 26. התחנה האחרונה שלו היתה מגרש כורכר קטן עם ספסל חלוד. שם הוא היה מסתובב, מוריד את הנוסעים האחרונים, מעלה אבק ונוסע. שביל מוסתר המשיך עד שער ברזל פתוח, ומאחוריו נמצא המטווח.
הרבה יותר כיף היה להגיע למטווח ברגל. לחצות את השכונה, ללכת בין בתים מתפוררים עם גדרות פיקטיביות. לעבור את מגרש הכדורגל שהיו בו יותר קרחות מדשא. להמשיך הלאה בין הצרכניה של אריה לבין העץ העתיק, ולפנות ימינה אל הפרדסים, מיד אחרי הבית עם כלב המחוגה.
זה לא היה באמת כלב מחוגה. אבל ככה קראנו לו. הוא גר בבית האחרון, קשור לעץ חושחש במרכז החצר. והוא תמיד רץ. רץ במעגל ברדיוס קבוע, כאורך החבל אליו היה קשור. קראנו לו כלב המחוגה. זו היתה נקודת ציון די ידועה. כולם ידעו שהמקום הכי טוב להתבודד, אבל *ממש* להתבודד, היה מחסן האריזה בפרדס הקלמנטינות, 550 מטר שמאלה מכלב המחוגה. קל היה להתעלם מהעובדה ש *כולם* גם ידעו שזה המקום. במיוחד באותו לילה כשהלכנו להציץ בחלון של המחסן המבודד, וראינו את אורי ומונה שם ביחד. והם לא מיינו קלמנטינות. אורי היה שכן שלי. הוא גם היה נשוי למורה שלי. וזו לא היתה מונה. למרות שגם מונה לימדה אותי הרבה דברים.
כלב המחוגה היה דוברמן ישיש ומפהק. השמועות סיפרו שהוא טרף פעם גנב שנכנס לבית, ומאז הוא קשור לעץ. באחת הפעמים בדרך למטווח, שמתי לב שהוא ישן, ולא הצלחתי להתאפק. נכנסתי בשקט דרך חור בגדר, חתכתי את החבל שבין הכלב הישן לעץ, וברחתי החוצה. התרחקתי לטווח בטחון. כלומר הכי רחוק שיכולתי, וזרקתי עליו אבן קטנה. הוא לא זז. באבן השלישית הוא פתח עין אחת, ובחמישית הוא גם קם על הרגליים. בשביעית הוא התחיל לנבוח, ורק אחר כך הוא התחיל לרוץ. איזו ריצה מפוארת זו היתה. אבל עדיין באותו מעגל ידוע.
היפ. 