דגל שחור

עונת הרחצה החלה והים נפתח. אולי זה המקום להגיד שאני מתעב את הים. מתעב היא מילה רכה מידי. אני שונא את חוף הים כמו שלא שנאתי דבר מימיי. אם אצטרך לדרג מה אני שונא בו, מהקטן אל הגדול, אז זה יתחיל בטקטוק של המטקות שלא נותן מנוח, עבור במים המלוחים שעושים לי צרבת והורסים לי את האפרו, אבל הכי הכי, אני שונא את החול. אם טקטוק המטקות סתם מעצבן, ואם הים הוא השטן הקטן, אז החול הוא השטן הגדול. אני שונא את המגע של החול בין האצבעות, אני סולד מהמגע של החול בגוף, אני מצטמרר מהמחשבה על החול בראש.

כשכבר אוזלים לי כל התירוצים ובלית ברירה אני נגרר אל הים, (כנגד רצוני, אך יש רצונות חזקים ממני), אני הולך לאט לאט מהאוטו עד המקום בו היא מחליטה להשתקע – כל כך לאט, שאם הייתי מרים את מבטי מהחול, הייתי רואה את השמש זזה במסלולה תוך כדי הצעדה – אני פורש את השמיכה בהכי איטיות שאפשר, מבלי להזיז את הרגליים, ואז אני נשכב עליה, לאט לאט, ומתפלל שלא יעוף עליה גרגר של חול. אם מבקשים ממני משהו, נגיד להוציא פרי או חס וחלילה להצטופף מעט, אז אני זז לאט לאט לאט, כדי לא לנער שום גרגר סורר. אני גם שונא את קרם ההגנה (מספר 52, אם שאלתם). הוא כמו מגנט לגרגרים. ואפילו אם אשכב כמו פסל, ואפילו אם לא תהיה שום רוח, ואפילו אם הים יידום – הגרגרים יעופו לעברי כמו ילדים לארטיק. כמו זבוב אל חרא. ואני לא ארטיק.

הסלידה הזו מהים התחילה בשנים האחרונות. אני פרקטיקלי זוכר את הרגע בו קלטתי שאני שומע את הגרגרים מתקבצים סביבי. זה החל באותו הזמן בו התחלתי להעיר לילדים ברחוב לא להרעיש בין שתיים לארבע. ולצעוק לשכנים שכבר שבע בערב ושפה זה לא דיסקוטק, ושיכבו את המוזיקה הרועשת הזו. אני חושב שבערוב ימיי, הפכתי להיות זקן נרגן ואין דרך חזרה.


11 מחשבות על “דגל שחור

  1. את! כן את! תהיי לי, עיר מקלט!
    את המדוזות אני אוהב. כשיש מדוזות, לא הולכים לים. המדוזה היא החיה האהובה עלי מכולן.
    חג טוב ג'ינג'. אל תדלגו על שום פסיק בהגדה ואל תשכחי לשאול את כל הקושיות.

    אהבתי

  2. חכה עד שתתחיל לצבוט לחיים של ילדים שמנמנים, ולדבר יידיש. אבל אני איתך. לא מבינה ים, מוכנה לרדת לחוף (לחלק שנרטב על ידי הגלים, אבל לא במים ממש) רק בשעות השקיעה כשמסנן 25 מספיק, מתעבת את הגרגרים הללו שחודרים לכל מקום (ואתה גבר. תאמין לי שאצלכם זה פחות גרוע).

    Liked by 1 person

    • עד כאן. בלי ילדים שמנמנים. יש גבול לכל תעלול. והכי נורא זה הילדים השמנמנים האלה שרצים בים עם הארטיק המטפטף שהרגע אבאמא קנו להם, והם רצים *על* השמיכה שפרשת בעדינות ובזהירות. הייתי תופס אותם וקובר אותם בחול רק עם הפנים השמנמנות שלהם בחוץ. והארטיק. שינזל עליהם. כלומר, הייתי עושה את כל זה, אבל החול – אללי – החול. אם רק אזוז, הוא שוב ידבק.
      את הראשונה שאני שומע שחולקת עימי את התיעוב הזה לים. ובואי, זה לא שאני נראה רע בספידו אדום, קטן, צמוד. נהפוך הוא. אני נראה נורא. אבל זה לא הסיפור.

      אהבתי

    • העובדים (במלעיל) שלי יודעים – היפ. אינו טועה. ואפילו אם קרה המקרה, וטעיתי – אז זה בטעות.
      לגבי הזיקנה, כל מה שאני יכול להגיד הוא 'חכי חכי'. בעוד שלושים שנה, כשתגיעי לגילי, אז נדבר. כלומר, את תדברי ואני אמצמץ.

      אהבתי

  3. כמה טוב היה להוציא את כל התיעוב הזה כאן במרחב הוירטואלי? כמה נהדר שיש מקום שבו אפשר לתת דרור לתחושת השנאה והגועל – מהחול, מהים, מהמטקות, מהילדים עם הארטיקים……..
    האם היא מתארת לעצמה עד כמה זה שנוא עליך וקשה לך? האם זה גורם לה לפעמים להתחשב…?

    אהבתי

    • אה, אני מוודא שכל סביבתי יודעת עד כמה אני שונא את זה. אני לא משאיר את הנושא בווירטואליה בלבד. מיותר לציין שזה גם לא מזיז לאף אחד. רק אתמול גררו אותי לשייט. הייתי ירוק, היתה לי בחילה, חשבתי אולי עדיף לקפוץ אל הים, שיאכל אותי כריש ונגמור עם זה. אבל לא היה כריש, והמים היו מלוחים, ורק זה היה לי חסר – דימיינתי את עצמי חוזר בבושת פנים אל הסירה, עם אפרו רטוב ונפול, ובגד ים רטוב – וויתרתי.

      אהבתי

  4. אתה כותב כל כך יפה היפ! איזה כיף לבוא סתם כי אני יושבת אצל אמא שלי ויש לי זמן לקרוא פוסטים, סתם ללחוץ על הלינק אליך בבלוג שלי ולגלות שני פוסטים חדשים! מאפריל! מי היה מאמין!

    התמוגגתי, זקן, זה חדש, נרגן, תמיד היית, ומקסים גם. כיף לקרוא אותך. מחמם וצובט בלב. אם היית כותב ספר, הייתי קונה אותו, ואני לא קונה ספרים, בעיקרון, בשביל זה יש סיפריות. אבל את שלך, הייתי קונה. חגים שמחים שיהיו לך!

    אהבתי

    • אמאלא! אפריל היה רק אתמול, והיום כבר סוף ספטמבר, כמעט ראש השנה. הגיע זמן הרגל הקרושה עם הגזר והפטרוזיליה. עוד מעט גשמי הסתיו ירטיבו את הגינה. הגיע הזמן, כי אני שוכח להשקות.
      זה מצחיק, אני מחזיק את עצמי לא להעיר לילדים ברחוב, כדי שלא ידעו שאני זקן נרגן. ואני רק מתרחק משם, מקלף את הוורטרס אורגינל, שם את העטיפה בכיס, ומוצץ את הסוכריה, וחושב מה הייתי עושה להם, אם רק הייתי רוצה!
      חגים מעולים, אמאלא, שנה טובה 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s