דגל שחור

עונת הרחצה החלה והים נפתח. אולי זה המקום להגיד שאני מתעב את הים. מתעב היא מילה רכה מידי. אני שונא את חוף הים כמו שלא שנאתי דבר מימיי. אם אצטרך לדרג מה אני שונא בו, מהקטן אל הגדול, אז זה יתחיל בטקטוק של המטקות שלא נותן מנוח, עבור במים המלוחים שעושים לי צרבת והורסים לי את האפרו, אבל הכי הכי, אני שונא את החול. אם טקטוק המטקות סתם מעצבן, ואם הים הוא השטן הקטן, אז החול הוא השטן הגדול. אני שונא את המגע של החול בין האצבעות, אני סולד מהמגע של החול בגוף, אני מצטמרר מהמחשבה על החול בראש.

כשכבר אוזלים לי כל התירוצים ובלית ברירה אני נגרר אל הים, (כנגד רצוני, אך יש רצונות חזקים ממני), אני הולך לאט לאט מהאוטו עד המקום בו היא מחליטה להשתקע – כל כך לאט, שאם הייתי מרים את מבטי מהחול, הייתי רואה את השמש זזה במסלולה תוך כדי הצעדה – אני פורש את השמיכה בהכי איטיות שאפשר, מבלי להזיז את הרגליים, ואז אני נשכב עליה, לאט לאט, ומתפלל שלא יעוף עליה גרגר של חול. אם מבקשים ממני משהו, נגיד להוציא פרי או חס וחלילה להצטופף מעט, אז אני זז לאט לאט לאט, כדי לא לנער שום גרגר סורר. אני גם שונא את קרם ההגנה (מספר 52, אם שאלתם). הוא כמו מגנט לגרגרים. ואפילו אם אשכב כמו פסל, ואפילו אם לא תהיה שום רוח, ואפילו אם הים יידום – הגרגרים יעופו לעברי כמו ילדים לארטיק. כמו זבוב אל חרא. ואני לא ארטיק.

הסלידה הזו מהים התחילה בשנים האחרונות. אני פרקטיקלי זוכר את הרגע בו קלטתי שאני שומע את הגרגרים מתקבצים סביבי. זה החל באותו הזמן בו התחלתי להעיר לילדים ברחוב לא להרעיש בין שתיים לארבע. ולצעוק לשכנים שכבר שבע בערב ושפה זה לא דיסקוטק, ושיכבו את המוזיקה הרועשת הזו. אני חושב שבערוב ימיי, הפכתי להיות זקן נרגן ואין דרך חזרה.