רות סוף

כל הנהרות הולכים אל הים והים אינו מלא
כי כל הנהרות חוזרים אל הנהרות, תאמינו לי
זה סוד גאות ושפל 
זה סוד תורת הגעגועים

מעולם הוא לא היה טוב בפרידות.  פרידות גם לא היו טובות איתו. 
–
בפינה נידחת בעולם, נחבא ומוסתר מעין כל, כביש ראשי אחד ובלי אף רמזור או כיכר, בריכה אחת וסמטאות צרות הרבה, בתי אבן נטולי גדרות, עם גגות רעפים ותריסים פתוחים, מסילת רכבת מחלידה חוצה מצד לצד ובדרכה עומדים שלט ישן ותחנה וספסל בלי צל, מוקף פרדסים ירוקים, שדות חרושים, שיחי סברס ודרכי כורכר מעלות אבק, שם היה ביתו. 
בית מצהיב עטוף בקיסוס ירוק, עם חלונות גבוהים, ווילונות לבנים, מאוורר תקרה מאובק ובערבי חג גם קרפיון שוחה באמבט, זה היה ביתו.
בגיל ארבע החל להאמין באלוהים.  בביקור בכותל הוא ביקש מאבא שירשום בפתק שהוא רוצה ממתקים.  הרבה ממתקים.  הטופי הראשונה פגעה בו בראש.  גם השניה.  ומיד אחריהן כל השקית.  הן עפו מעזרת הנשים ברגע שבר המצווה סיים את ההפטרה.  הוא בכה משמחה.  יש אלוהים.
בגיל חמש הפסיק להאמין.  אם היה אלוהים, הוא לא היה מרשה שיגנבו את הטרקטור האדום שלו.  רגע של חוסר תשומת לב, והטרקטור נסע לו עם מישהו אחר.  הוא בכה.  מהטרקטור האדום נשארה רק תמונה בגוונים של אפור.  הוא ליד ההגה ובעגלה שגית, בשמלה לבנה, מחייכת.
כשהיה בן שש התאהב בגננת רוני.  בן שבע היה מאוהב בתמר היפה.  אחר כך בהילה, רותי א', רותי ב', שרון השורקת, חני החורקת, יעל היורקת ורותי ד'.  אחריהן הוא התאהב בשגית.  שוב.  הוא כבר היה בן רבע ל 13 והיא היתה בתו של רבי דוב אצלו למד את ההפטרה לבר מצווה.  הוא למד בשקדנות.  התעקש על כל טעם וטעם.
אף אחד לא הבין למה המשיך ללמוד את ההפטרה גם חודשיים אחרי בר המצווה.  הם לא ידעו.  גם שגית לא ידעה.  הוא ניסה לספר לה, אבל לא הצליח.  אולי יום אחד יספר, אבל היום עוד לא הגיע.

מעולם לא הייתי טוב בפרידות.  תמיד משכתי את הסופים.  אני אוהב להפגש ושונא להפרד.  אז גם את זה פה למעלה לא אסיים.  אשאיר אותו ככה תלוי באויר והוא לא ילך לשומקום.  אומרים שישרא מקרטע.  אולי הגיע לסוף דרכו.  אני מקווה שלא.  אבל אם כן – אז –
אהבתי פה, צחקתי פה, כאבתי פה, התבגרתי פה.  פגשתי אנשים מופלאים (פה).  הרבה דברים קרו פה.  ואם צריך לסיים, אז רק כמו שיונת כתבה פעם – תודה ואהבה.  לכולכם.

(ולבינתיים, כ place holder, אולי אהיה שם)
היפ.
רות סוף.