את האיש הירוק פגשתי כשראיינתי מועמדים למשרה שפרסמתי. הוא עבד בזה כסטודנט, והוא עזב כי הטייץ הירוק לחץ לו בביצים, (וכשזה קורה, אנחנו נמכור גם את אמא שלנו, אם זה יקל על הכאב). לא הפריע לו לעמוד ברמזור כל היום, למרות שזה לא נוח לעמוד בפיסוק, כמעט בלי הפסקות. גם אל פיח המכוניות והאוטובוסים הוא התרגל.
בגלל שהיה חדש בעבודה, הוא קיבל רמזור בצומת די ראשית בתל אביב, והוא היה זה שעשה את רוב העבודה, בניגוד לאיש האדום, שרק עמד. עמד וגירבץ. הם לא כל כך הסתדרו ביחד, וזו בעיה כשאתם תלויים אחד בשני.
האיש הירוק היה סקרן – הוא אהב להתבונן באנשים שחצו את הכביש. הוא היה מביט בהם, הולכים, איש איש לדרכו. ממהרים. אנשים זרים שנפגשים לרגע ונפרדים, עד הרמזור הבא. לכל איש ואיש, הוא המציא סיפור חיים. ברגעי השעמום, האיש הירוק היה סופר אותם, במקום כבשים. כשממש שיעמם לו, הוא ספר את הפסים הלבנים של מעבר החציה. וזה היה אקסטרים.
בסופו של יום, לא קיבלתי את האיש הירוק לעבודה, כי אחרי כל מה שהוא עבר, אני לא בטוח שיכולתי לספק לו את אותה רמת העניין.
היפ. 