דיו, הויסה. דיו

מדגדג לי המקום הזה. 

כמו בכל חג, רגע לפני שהתנועה מפסיקה והרחובות בכפר מתמלאים במתפללים בדרך לבית הכנסת, ההורים של שמריה קוראים לו להוריד את השולחן והכסאות מהבוידעם.  שהאורחים לא יעמדו.  וכמו בכל חג, קצת לפני שהחג נכנס, שמריה מגיע, עולה על סולם העץ הישן, פותח את הדלתות המתקלפות ומטפס אל הבוידעם המאובק.  הוא נדחק פנימה ומוציא את הכסאות החוצה.  כל שנה המקום צר יותר, או ששמריה עבה יותר.  השנה נשרה משם תמונה ישנה, בשחור ולבן.  סבא ושמריה עומדים ליד מגדל המים.  ברקע, קצת מטושטשת, קצת לא ברורה, עומדת הויסה, קשורה לעגלה ואוכלת קש. הויסה היתה הפירדה של סבא.  שמריה נתן לה את השם כשהיה בן 3, ולה לא היה אכפת.  כשהוא גדל טיפה, סבא היה רותם את הויסה לעגלה ושמריה היה דוהר איתה בכפר.  דוהר בקצב של הויסה.  הוא אהב להריח את האויר הפתוח ולהרגיש את הרוח בשערות.  כשהיתה רוח, וכשעוד היה שיער.  הוא היה מנפנף לשלום לכל הזקנות שעקפו אותו בדרך לצרכניה של אריה.  עובר בדרך ליד הבית של שגית, מנפח את החזה אם ראה אותה בחצר.  כשהוא רכב עם הויסה, שמריה הרגיש כמו מלך העולם.  מלך קטן על עגלה מתפרקת ופירדה זקנה שיותר עומדת ממתקדמת.

בחופשים, סבא היה מרשה לי, כלומר לו – לשמריה, לרכב גם מאוחר יותר.  שמריה היה רוכב לפרדס של סבא, שם מאחורי בית האריזה הוא בנה לו מקום רק שלו.  זה היה צריף ישן מלא בכלי עבודה ישנים.  גן עדן של חלודה.  עולם ומלואו.  על הקירות היו תלויים פטישים חלודים ומסורים מתפוררים.  במגרות כל מיני כלים שפעם בטח היה להם שימוש.  על מדף היתה קופסא עם מסמרים עקומים.  ובפינה קרשים, מחביאים עכבישים וחיפושיות אורי כדורי.  שמריה היה מחבר את הקרשים אחד לאחד.  בונה ארמונות חלודים.  ונח.  מסתכל על השמיים.

עכשיו שמריה כבר מבוגר.  הפרדס כבר מזמן התייבש.  בית האריזה עוד שם, אבל הארמונות התפוררו.  סבא מחייך בתמונה הישנה מהבוידם והויסה קשורה לעגלה, אוכלת קש.

37 מחשבות על “דיו, הויסה. דיו

    • עלי.  כלומר עליו.
      ארמון חלוד בקצה החורשה, עם וילונות צהובים, חלונות ירוקים ותריסים אדומים. כן?  ואז כל החיות בחורשה ישאלו מי גר בחורבה.

      אהבתי

        • יש לי רעיון מהפכני.  את, שאת גבוהה ורזה, תתחבאי מאחורי עמוד חשמל.  אני, נמוך וגוץ, אסתתר מאחורי אוטו זבל.  נחכה. נחכה עד שמישהו יצא.  בינתיים נאכל עוגייה, נעשה על האש, נפטפט, קצת פוצי מוצי.  כזה, את יודעת.  נחכה.  אולי מישהו יצא.  ואם לא, נאכל עוד עוגייה.

          אהבתי

    • במלוא תפארתי.  (נגיד).
      עומד אני ערום ועריה.  אנוכי ערום ועריה.  מלפנייך.  תני ונדע לאהוב.  באהבה עתיקה מאוד.  בשפת צלילים מגביהים.  בשפת האדמה והרוח.  האש והמים.

      אהבתי

  1. איזה כיף לקרוא אותך. עם הגעגוע הזה להבטחה ולהכל יכול לקרות ויקרה של הילדות. כשהיה כל כך פשוט להיות מלך העולם ומעט כל כך כדי לשמוח באמת בלי עצבות שמוהלת. מה שלום שגית? 🙂

    אהבתי

    • שגית.  שגית זה שם גנרי לכל הבנות, הנערות והנשים שהייתי מאוהב בהן. 
      שגית היתה שכנה שלי.  תמיד כשהיא עברה בחצר הייתי נופל בריצה, מחטיא את הסל, מפספס את הכדור, נתקע בעמוד.  כזה מזל היה לי.  בסוכות 1978 ישנו ביחד בסוכה, בהינו בכוכבים.  ובעיקר שתקנו.  עד שאמא שלי קראה לי לארוחת ערב.  אחר כך היא עברה לכפר אחר.  ומאז לא ראיתי אותה.

      ופעם.  פעם הכל היה פשוט יותר.  זו היתה תמימות חולפת.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s