מדגדג לי המקום הזה.
כמו בכל חג, רגע לפני שהתנועה מפסיקה והרחובות בכפר מתמלאים במתפללים בדרך לבית הכנסת, ההורים של שמריה קוראים לו להוריד את השולחן והכסאות מהבוידעם. שהאורחים לא יעמדו. וכמו בכל חג, קצת לפני שהחג נכנס, שמריה מגיע, עולה על סולם העץ הישן, פותח את הדלתות המתקלפות ומטפס אל הבוידעם המאובק. הוא נדחק פנימה ומוציא את הכסאות החוצה. כל שנה המקום צר יותר, או ששמריה עבה יותר. השנה נשרה משם תמונה ישנה, בשחור ולבן. סבא ושמריה עומדים ליד מגדל המים. ברקע, קצת מטושטשת, קצת לא ברורה, עומדת הויסה, קשורה לעגלה ואוכלת קש. הויסה היתה הפירדה של סבא. שמריה נתן לה את השם כשהיה בן 3, ולה לא היה אכפת. כשהוא גדל טיפה, סבא היה רותם את הויסה לעגלה ושמריה היה דוהר איתה בכפר. דוהר בקצב של הויסה. הוא אהב להריח את האויר הפתוח ולהרגיש את הרוח בשערות. כשהיתה רוח, וכשעוד היה שיער. הוא היה מנפנף לשלום לכל הזקנות שעקפו אותו בדרך לצרכניה של אריה. עובר בדרך ליד הבית של שגית, מנפח את החזה אם ראה אותה בחצר. כשהוא רכב עם הויסה, שמריה הרגיש כמו מלך העולם. מלך קטן על עגלה מתפרקת ופירדה זקנה שיותר עומדת ממתקדמת.
בחופשים, סבא היה מרשה לי, כלומר לו – לשמריה, לרכב גם מאוחר יותר. שמריה היה רוכב לפרדס של סבא, שם מאחורי בית האריזה הוא בנה לו מקום רק שלו. זה היה צריף ישן מלא בכלי עבודה ישנים. גן עדן של חלודה. עולם ומלואו. על הקירות היו תלויים פטישים חלודים ומסורים מתפוררים. במגרות כל מיני כלים שפעם בטח היה להם שימוש. על מדף היתה קופסא עם מסמרים עקומים. ובפינה קרשים, מחביאים עכבישים וחיפושיות אורי כדורי. שמריה היה מחבר את הקרשים אחד לאחד. בונה ארמונות חלודים. ונח. מסתכל על השמיים.
עכשיו שמריה כבר מבוגר. הפרדס כבר מזמן התייבש. בית האריזה עוד שם, אבל הארמונות התפוררו. סבא מחייך בתמונה הישנה מהבוידם והויסה קשורה לעגלה, אוכלת קש.
היפ. 