חבר שלי סמי – יש לו חבר שטוען שסטנדרטי לו. לחבר, לא לסמי. לסמי בכלל לא סטנדרטי. סמי חי מהיום להיום ושום דבר לא כרגיל אצלו. וחבר שלו – הוא חי מהיום לאתמול וכלום לא מפתיע אותו. הוא חי במישור. בלי הרים גבוהים ובלי עמקים נמוכים. בעולם בו הדרכים כבר סלולות וידועות.
חבר של סמי סיפר לו על שיירה של נמלים שעברה שם בדשא ליד העבודה. שיירה ארוכה ושחורה של נמלים, אחת דומה לשניה ולהיפך, ואי אפשר להבדיל בין צילי לגילי. שיירה ארוכה של נמלים שחורות, אחת דבוקה לתחת של השניה, צועדות בטור מתפתל וארוך מפה לשם ובחזרה. כל הנמלים דומות, לכולן אותו היעוד וכולן צועדות ימין שמאל בדרך מהקן ואליו. אף נמלה לא בולטת, אף נמלה לא חורגת. אין נמלה סגולה או צהובה.
כל הנמלים הולכות אל הקן, והקן איננו מלא. אל מקום שהנמלים הולכות – שם הן שבות ללכת.
חבר של סמי לא מחפש להיות נמלה סגולה או צהובה. זה לא הצבע שחסר לו. זה אותו הנוף מהחלון, וזה אותו הסנדביץ כל בוקר מחדש. סטנדרטי לו ואין לו שמץ איך לשבור את המעגל.
היפ. 