חלמתי שאני עף. לא עם נפנוף ידיים אווילי למעלה למטה כמו בסרטים המצוירים, אלא יותר כמו האיש מאטלנטיס, כמו דולפין, בתנועות חלקות. ואני עף למעלה, מסתכל על הכל והכל מתרחק. וכל הבעיות קטנות, וכל הרעשים נבלעים בשקט. ומכל האנשים נשארות רק קרחות קטנות נעות בתזזיתיות כמו נמלים בטור אחד ארוך. אחד דומה לשני דומה לשלישי דומה למליון ואחד. חלמתי שאני עף, אבל אז נגחתי בתקרה ונפלתי. ועכשיו זה כואב ויש לי בונקלה בראש.
כנראה שיש דברים שכבר אי אפשר לעשות בגיל ארבעים.
צנחתי צניחה חופשית. היו שם המון אנשים שבאו לצנוח. כל אחד והסיבה שלו. רק לקבוצה של בני הארבעים היתה אותה הסיבה. עלינו לגובה של שנים עשר אלף רגל וקפצנו. בהתחלה חשבתי שהלב נשאר במטוס. כי היה לי ריק כזה ובתחתונים הוא לא היה. מפרץ חיפה, עכו, הכרמל, הים התיכון, הבעיות, הרעשים, האנשים – כולם היו שם למטה. נפלנו שבעת אלפים רגל כמו אבן ואז נפתח לו המצנח והמשכנו עד ללמטה, על קו הים.
כנראה שבגיל ארבעים אני עדיין יכול ליפול.
היפ. 