חזרתי מלוויה. אמא של חבר נפטרה בפתאומיות. רגע היא היתה, רגע כבר לא.
ועמדתי שם, היא עטופה בתכריכים שחורים, הם עומדים לידה. לא הספיקו להפרד, לא הספיקו להגיד שלום. ודמעה זלגה לה אצלי, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. והיה לי מוזר, כי הוא לא חבר טוב שלי. חבר של שלום שלום. גם את אימו מעולם לא ראיתי. אבל לא עליה בכיתי, אלא עלי. אין לי בעיה להגיד שאני אוהב. ואני מתאהב כל פעם מחדש. אבל לאמא שלי מעולם לא אמרתי. לא הצלחתי.
היפ. 