יש לי

יש לי אפרו שנוגע בשמים,
את מסתכלת למעלה ואומרת שזה מכאיב בעיניים.
יש לי חיוך כל הדרך מצד ימין לצד שמאל,
את מחייכת ואומרת שהוא מביע את הכל.
יש לי שפם מהודו ועד כוש,
את צוחקת ואומרת שזה מדגדג שם אבל אין לך חרוז.

אנ'לא זוכר למה כתבתי את השטות הזו.  אנ'לא זוכר גם מתי. 
אתם מכירים את זה כשהמילים כבר לא מתחברות אחת לשתיים? 
ואם אני כבר בשוונג, אז הנה עוד אחת, על שגרה עד בלי די.

שוקי הוא כלב מסוג מעורבב,
קצת זאב, מעט פודל, ואפילו טיפה ארנב.
יש לו רגליים בלונדיניות ופרווה זהב,
פוני ענק, וכתם זעיר בזנב.
ולאסי? לאסי כלבה אצילית וגזעית,
שלושים דורות אחורה – נסיכה פולנית.
יש לה אף סולד ופרווה שמנונית,
נמוכה כזו, ויפה, עם הליכה של דוגמנית.
ובדיוק כמו בכל הסיפורים, שוקי ולאסי ביחד גרים.
הוא פגש אותה בסרט, היא לבשה גופיה חושפת.
שוקי הישיר מבט, סידר בלורית,
לאסי עיפעפה בעיניה, סידרה את החזית.
הוא נפל שדוד, ליבו שלה לעד,
היא החסירה פעימה, הושיטה את היד.
שוקישוק הוציא את הטבעת,
לאסילאס אמרה שהיא נשבעת.
הכל טוב ויפה, כבר כל כך הרבה שנים,
ובחדר ליד נמים שלושה יורשים.
הימים עוברים והשלווה שולטת,
שוקישיק ולאסילוק חיים בשגרה ממכרת.
בבוקר הוא קם, בלילה ישן,
בין לבין הוא עובד, צווארון לבן במגדל השן.
הימים עוברים, השגרה משתלטת,
שוקי שלנו זז בכסא, באי נוחות מייאשת.
כל בוקר הוא קם, כל לילה נוחר,
אותה המלונה, אבל משהו ישן בו בוער.