פעם, כשהייתי ילד, עוד לפני שהפרדסים היו לבניינים, עוד לפני שהאויר היה יותר פיח ופחות אויר, עוד לפני שכל ספר היה מהנדס שיער וכל מוכר תחתונים היה סמנכ"ל שיווק בבוטיק התחת, אז עוד לפני כל אלה, בלילה בלילה, כשאפילו התנשמות הלכו לישון, התגנבתי לסוכה של סבא שלי ונגסתי באתרוג.
זה היה חמוץ.
ואחר כך כואב.
באוזן. 
כשאבא שלי תפס אותי.
אבל סבא שלי רק חייך ואמר שלא נורא.  ולמחרת כבר היה אתרוג חדש.
אבל הפעם התאפקתי.

ועוד משהו

– ומספרים על יהודי שהגיע לבית הכנסת בעיירה רחוקה.  הוא לא הכיר את מנהגי המקום, גם לא את נוסח התפילות שלהם, אבל במקום להשתתק או לברוח, הוא אמר בלב את 22 אותיות הא' ב' והתפלל לאלוהים שיסדר אותן כרצונו.

– והיא שואלת אותי על האותיות – אם כבר יש 22 אותיות, אז בשביל מה בכלל צריך אותיות סופיות, ואין לי תשובה מספקת לענות לביתי.  כי אמ יש מ' סופית ונ' סופית, ואפילו על צ' סופית חשבו, אז למה לקפח את ר', ש' ות'?  ומה הנ מוסיפות, האותיות הסופיות?  ובשביל מה בכלל צריכ אותיות סופיות?

– ובינתיים הן כבר בנות שלושה חודשים.  רק את טעם המטרנה הן מכירות.  הן עוד לא טעמו מתוק, ולא יודעות איך מרגיש מלוח.  יש להן חיוך מרוצה כשהן מצליחות לעשות פוק, וצורה של בלון מפונצ'ר כשגרעפס נתקע ולא זז.  אין להן שמץ איך נראית אכזבה או איזו צורה יש לשמחה.  הן לא מזהות כחול של שמים, לא ירוק של עץ.  הן עוד לא ראו זריחה, גם לא שקיעה.  הן עוד לא ניצחו ולא הפסידו, לא קראו ספרים ולא כתבו מילים.

הן כבר בנות שלושה חודשים והן דורכות, רומסות, מורטות, מושכות, מועכות, מותחות, מתעללות, מכווצות ומפרקות כל פיסת עצב גלוי או נסתר.  יש להן עגלת תאומים אדומה, אבל הן רוצות על הידיים.  הן שונאות כשהאוטו נעצר ובוכות כשהחלב קר.  הן גם בוכות אם הן רעבות,  ובוכות אם הן על הגב שוכבות.  גם אם הן על הבטן הן בוכות.  הן בוכות כשהפוק לא יוצא, אם הנדנדה הפסיקה להתנדנד, אם הכוכבים בשמים לא מסודרים לפי הא' ב', אם יום שני בא אחרי יום ראשון.  הן לא צריכות סיבה בשביל לבכות, אבל הן מחייכות אלי בבוקר וזה שווה הכל.

– וככל שהזמן עובר אני מאבד את המילים, ו 22 האותיות כבר לא מתחברות למשפט אחד שלם.  ורק ו' החיבור נותנת הרגשה של המשכיות, של שיחה אחת ארוכה.  שההפסקות בה הן רק לנשימה ומיד נחזור עם המילים.