שלוש תחנות

את הפוסט הזה אני כבר שבועיים כותב.  בעיקר כי תמי בקשה.  שורה פה, שורה שם.  מוסיף מילה, מוחק אחרת.  הוא לא קוהורנטי, אבל יש לי שתי סיבות טובות וקטנטנות.
–
נולדתי לפני 38 שנים במושב האחורי של מונית קו 5, תקועה במחסום מחכה שהרכבת תעבור. 
עשן של סיגריות, קוביות על המראה ושירים של דקלון ברדיו – כל אלה היו התחנה הראשונה של חיי.
הייתי ילד קולני.  השכנים אומרים שהבכי שלי היה חזק כמו צופר של רכבת.  והיא עברה פעמיים ביום.  לפחות.  בלי עין הרע. 
לפני השינה אבא הקריא לי קטלוגים של מכוניות.  אלה של סוסיתא וכרמל דוכס עשו לי גאווה בלב וחיוך על הפנים.  קטלוגים של פורד אסקורט הביאו לי חלומות על שוטרים וגנבים.  לא הכרתי אף שוטר, אבל אמא אמרה לי שגנבים יש בכפר בלי סוף.  במיוחד שמעון מהצרכניה וגם אברם הפותח מהחנות ירקות.  מעל המיטה אבא בנה לי מובייל מחלקים של מכוניות ישנות ודודה שולמית בנתה לי בחצר נדנדה מגלגל ספייר של רכבת.  היתה לי ילדות מאושרת עם הרבה חלומות.  היום אני בן 38.  אני נהג רכבת, וכל יום חיי עוצרים בתחנות קבועות. 
–
את זו שאיתי פגשתי לפני 20 שנה, בתחנת אוטובוס ישנה.  היא היתה יפה, ואני הייתי עייף.  אני חזרתי מהצבא, בדרך לפגוש את חברה שלי שחזרה מחו"ל, והיא היתה בדרך לטיול.  אז שיניתי תוכניות והצטרפתי אליה.  מאז אנחנו נוסעים ביחד.  20 שנה.  לפעמים הדבקתי את האף לחלון, הסתכלתי החוצה, ראיתי את הנוף מתקרב ומתרחק.  לפעמים פרשתי לרגע, נשמתי אויר, ועליתי בחזרה.  והיא עדיין יפה ואני עדיין עייף.

לפוסט הזה אין סיום, כי הוא רק התחלה.  לפני קצת קצת זמן נולדו לנו תאומות.  מחר אבנה להן מובייל עליו יוכלו לתלות חלומות.