עכשיו, כשהאולימפיאדה נגמרה

בתכלס – אני די שמח שלא הגעתי לאולימפיאדה השנה.  יש לי שיתוק מלא באופן חלקי רק מלדמיין את כותרות העיתונים ביום שאחרי:  'בושה', 'ביזיון', 'היפ. עלה למזרן ללא רעב בעיניים', והנוראית מכל – 'בגד הגוף חשף את ערוותו ברבים'.  עם חלק מהביקורות אני די מסכים.  באמת נראתי מגוחך בבגד הגוף.  אבל זו לא היתה אשמתי.  בחנות לא היה טייץ במידה שלי ונאלצתי להלוות אחד מאחותי.  והוא היה וורוד, קטן ובעיקר לוחץ.  עוד בחימום המקדים, כשהתכופפתי להרים את החישוק, שמעתי את התפרים נפרמים.  במתיחה הראשונה נקרעה הכתפייה הימנית.  כשקפצתי עם החישוק, נקרעה גם השמאלית.  ובכלל, בגד גוף בלי ריץ' רץ' זו טעות גדולה.  3 כוסות הקפה מאתמול עשו את שלהן, והלחץ בשלפוחית היה גדול.  כשהבנתי שהריץ' רץ' איננו – זה כבר היה מאוחר מידי.  ועליתי למזרן עם נעליים רטובות. 

ובכלל, התעמלות אומנותית לא היתה האופציה הראשונה שלי.  גם נבחרת הקליעה שמה עין עלי.  אלא ששם באמת כבר לא היה לי רעב בעיניים.  אותו רעב שפעם הביא אותי לשיא, נעלם כלא היה.

לקליעה הגעתי אחרי קריירה קצרה בטניס, כדורגל וסטנגה.  ומחניים ופינג פונג גם.  הייתי ילד מלא כעס.  כעסתי על כל העולם.  ואת כל העולם דמיינתי מול המטרה.  דמיינתי את צחי-שן-זהב שלקח לי את שירלי המלכה של הכיתה.  דמיינתי – ופגעתי בול.  ראיתי גם את יורם מכיתה ו'2 שדחף אותי על הקקטוס.  ראיתי – ופגעתי לו בול בפוני.  גם עמוס הפוזל ושי הכועס עברו לי מול המטרה.  גם שרית שלא נתנה לי, והמורה להיסטורה שדווקא כן נתנה לי, אבל זה היה 'נכשל'.  היו שם עוד הרבה אחרים שהכעיסו אותי כשהייתי ילד.  רונן הקצר ודינה הארוכה.  טלי א', טלי ב' וטלי ג'.  גם חיים הצולע ואריק-שביל-בצד.  ובכולם פגעתי בול באמצע.  ומסביב סימנו אותי כהבטחה הגדולה של עולם הקליעה.  המדליה הבאה.  בינתיים התגייסתי לצבא.

בצבא הייתי צלף.  אלא מה.  פגעתי בול במטרה.  כעסתי על הסמל הבן זונה שריתק אותי שבת.  כעסתי גם על אבישי-אל-תדאג שאיחר לי לשמירה.  ועל שרגא-רגל-מעץ, ועל עופר-רק-שניה.  על פסטרנק שגנב לי כדורים מהמחסנית ועל אלון ששתה לי את המימיה.  על כולם כעסתי, ואת כולם דמיינתי שם מול המטרה.  ופגעתי בול באמצע.

כשהשתחררתי כבר לא כעסתי.  סמל ראשון במילואים היפ היה עייף מלכעוס.  והוא התחיל לאהוב.  הוא אהב את חברה שלו, והוא אהב את החתול שלהם.  הוא אהב לשמוע את הציפורים בבוקר והוא אהב ללמוד,  הוא אהב את הסטודנטיות בלימודים.  וגם את אלה על הדשא.  ובעיקר הוא הפסיק לפגוע בול באמצע.