את טורי איימוס שמעתי בפעם הראשונה, דקות לפני הזריחה, על גג בית ערבי במזרח ירושלים.  ובאותן שעות היא נשמעה לי קסומה ומפתה. 
אני חושב שקראו לו סמיר.  הוא היה הבן של בעל הבית ואני הייתי מאבטח בעיר העתיקה.  הגג היה שלו, אבל העוזי היה שלי.  הוא עישן סיגריה ואני שתיתי קפה מר.  ושנינו שתקנו ושמענו את טורי איימוס שרה מהטייפ הישן שהוא העלה לגג.  הקול שלה מתמזג עם תפילות המואזין מהמסגד הסמוך.
–
קרני שמש אחרונות נאחזות בגבעות הלוהטות, צובעות הכל בכתום, חודרות מבעד לרשת ההסוואה.  שכחתי עד כמה ארוכה השקיעה בדרום הארץ.
קונדיטור שמן והזוי לא מפסיק לדבר על החוטיני של אישתו.  מתכנת עייף סופר את הימים לאחור.  רפתן עם זכרון של פיל נצמד למשקפת.  קיבוצניק דתי שהולך איתי עוד מהטירונות.  ואני.  רק מילואים יכולים לחבר חיבורים בלתי אפשריים שכאלה, ולצרף אותם אל מתחת לרשת הסוואה אחת, על כיפה של גבעה, ליד כפר בדואי לא מסומן במפה.  הקור של המדבר זוחל פנימה.  אין מקום לזוז, אי אפשר לשבת.  בטח שלא לעמוד.  שוכבים בשקט עם שרירים תפוסים, סופרים את הדקות.  הקפה מר מתמיד.  בעוד כמה שעות תפילות המואזינים מהמסגדים הסמוכים יגרשו את השקט ואנחנו נתקפל, לא נשאיר סימן.
–
רק היום קראתי שטורי איימוס באה לארץ, להופעה אחת.  ראיתי את הראיון איתה.  אישה יפהפיה בפאה ג'ינג'ית, עיניים חומות גדולות וקול שקט, מנסה לדבר בהגיון בארץ האי הגיון.  היא כבר לא אותה אחת ששמעתי על אותו הגג, לפני שתים עשרה שנים.  גם אני לא.