מבט ספורט

איך אני יכול לסרב ל תמי, אמלש ומיס צ'?  אז הנה חמישה פרטים שעוד לא ידעתם עלי:

1)  סתיו 1982.  חצר בית הספר היסודי של זרנוגה סיטי.  עצי צפצפה בשלכת מקיפים מגרש בוץ, שבשני קצותיו שערים מאולתרים מחביות סיד שנשארו מהשיפוץ האחרון.  אני עוד זוכר את שושנה המנהלת מוציאה את המשרוקית מהפה, צועקת שמישהו יקרא לאמבולנס, ואני זוכר את העיניים הגדולות והשחורות של תמר היפה, מסתכלות עלי באכזבה.  ואז איבדתי את ההכרה. 
שתי דקות קודם.  אותם עצי הצפצפה בשלכת, ואותו מגרש הבוץ.  בנות כיתה ו' שניה בתלבושת כחולה אחידה עם סמל בית הספר מודפס על ניצני חזה שעוד לא פרץ, עומדות ושרות.  ומולן, הבנות של ו' שלישית, באותה התלבושת ואותו הסמל, צרודות ומתוסכלות.  בעוד שלוש דקות תגמר אליפות הכדורגל, והתוצאה עדיין 0:0.  אנחנו מנסים בשארית כוחינו לעבור את החצי, אבל נתקלים שוב ושוב בעובדיה, המגן המזוקן של ו' שניה.  זו האליפות השלישית של עובדיה, והשמועות אומרות שהוא ישאר בכיתה ו' גם הפעם הרביעית.  הפסד לא בא בחשבון מבחינתו. 
אם פעם ישאלו אותי כיצד נראה יאוש, אז הנה, ככה בדיוק הוא נראה.  עשרים ואחד בנים עם מכנסיים מורמות עד הפופיק וגרביים נוגעות בברכיים, ידיים על המותניים ומבט מתחנן.  שרק יגמר.  לכולנו נגמר האויר, ורק עובדיה לא מוכן להפסיק לפני שירים את הגביע.  בפעם השלישית.
את מה שאני לא זוכר, השלמתי מהסיפורים של רחמים הצולע, כשהוא ואמא שלו באו לבקר אותי בבית החולים.  הכדור היה אצל שרגא המוזר שנלחץ כשראה את עובדיה רץ לקראתו במבט נחוש.  בין עובדיה לשרגא והכדור – עמדתי אני.  לא להרבה זמן.  עובדיה הדוהר השליך אותי לכיוון השער, ושרגא שרק רצה לברוח, בעט בכדור בכל הכוח.  הכדור עף מעל כולם, עבר את כל השחקנים של ו' שניה, ופגע לי בראש.  שנינו עפנו אל בין החיבורים.  שושנה שרקה.  גול!  הבקעתי שער והפסדנו.  עובדיה זכה באליפות השלישית שלו.  ותמר היפה הסתכלה בי באכזבה.
זו היתה השנה האחרונה שלי בבית הספר היסודי, והפעם האחרונה שהשתתפתי במשחק כדורגל.

2)  קיץ, 1984.  על הכביש לרמת השרון.  יורם, עוזי ואני מצטופפים בסובארו הלבנה של אבא של עוזי.  הדשבורד מכוסה בפרווה של כבש, קוביות של מזל מתנדנדות מהראי וצידניות מלאות באוכל דופקות בבגאז'.  אנחנו צורחים We are the champions, my friend, בדרך לטורניר הטניס הראשון שלנו. 
שעתיים אחר כך.  יורם עוזי ואני מצטופפים בסובארו המלוכלכת של אבא של עוזי.  אותו הדשבורד, ואותן קוביות.  צידניות ריקות מאוכל מושלכות בבגאז'.  רק הרשרוש של העטיפות של העוגיות בכיסים של יורם מפר את השקט המעיק.  כואבת לי הבטן.  לעולם לא נטרוף עוד עוגיות שוקולד לפני תחרות.  לעולם גם לא אהיה עוד בתחרות טניס.  זו היתה הפעם האחרונה ששיחקתי טניס.

3)  הייתי עייף מידי בשביל לזכור מה היתה העונה, אבל זה היה בחמש בבוקר, 1991, אי שם ברמת הגולן.  בדרך לווינגייט, לאליפות צה"ל בריצות ניווט ליחידות מיוחדות.  אנחנו שרועים במשאית.  זזים.  עשרה חיילים עייפים שרק רוצים לישון, זרוקים במשאית ישנה.
עשר דקות אחר כך הסיוט מתחיל.  קומו פדלאות.  אני מזיז אוזן, פוקח עין.  עמוס בוהה בי, שי בוהה באויר.  לא יכול להיות שכבר הגענו.  עוד חושך בחוץ.  המשאית נתקעה וצריך לתפוס טרמפים.  עשרה חיילים עייפים צועדים אל הצומת.  השמש מתעוררת, ואנחנו נרדמנו בטרמפיאדה.  אוטובוס שעצר לידינו מסכים להסיע אותנו.  אבל הוא מלא.  אז נרדמנו במעבר.  התעוררנו בתל אביב.  צריך לחזור לכיוון נתניה.  אז תפסנו טרמפים.  עשרה חיילים כבר קצת פחות עייפים.
ווינגייט.  אוטובוסים מפוארים מלאים בחיילים רעננים.  ואנחנו.  עשרה חיילים מוזנחים עם עיניים אדומות.  הרמקול מצרצר.  כולם הולכים אל השער, עולים על הגשר וחוצים את הכביש.  זינוק.  אני מחכה עוד רגע, מסתכל במפה, נזכר בעיניים השחורות של תמר היפה, נזכר בשקט הרועם שם כשאני לחוץ בין עוזי ליורם.  ואני רץ.  אני רץ כאילו אין מחר.  קופץ מעל סלעים, חותך את השיחים, מגיח מהעצים.  אף אחד לא יעצור אותי.  גבעת אולגה נראית קרובה מתמיד.  ואני רץ.  עוקף חיילים במכנסי ספורט מגוהצים, חולצות נוצצות וגרביים עד הברכיים.  הנה הגשר, אחריו המטווח.  נשכב, נושם, עוצם עין, יורה.  זה נגמר.  אפשר לחזור לישון.  הנה גם שי מגיע.  ואחריו לא רחוק גם עידן וגיא.  רק עמוס לא הגיע.  נרדם.  בסיכום הכללי הגענו אחרונים.  אבל אני הייתי שלישי.  הזכירו את השם שלי בבמחנה.  לו רק תמר היתה רואה. 

4)  גם אחרי כל כך הרבה זמן אין מושג איך חיים בזוג.  נשגב מבינתי.

5) זהו.  אני חושב שנגמר.  אתם כבר יודעים עלי ה-כל.