יש ימים בהם אני קם ויודע שהיום אכבוש את העולם. יש ימים בהם אני קם ויודע שהיום – כלום לא יעצור אותי.
מן ימים טטריס כאלה – בהם לא משנה מה אעשה, הקוביות תמיד יפלו על הצד הנכון. בימים האלה אני יודע שלא צריך להלחץ, והתשובה תגיע ברגע הנכון. לרוב זה גם הרגע האחרון. הממש ממש אחרון. בימים האלה אני יודע שחיוך יפתור כל בעיה. שמספיקה מילה אחת כדי לענות על שאלה של שלושה משפטים. רצופים. וארוכים. בימים כאלה אני מרגיש קל כמו נוצה, ואם רק ארצה, אוכל לכופף כפית במיצמוץ. (ואת המזכירה בעיפעוף).
לפעמים אני קם ומיד יודע שהיום זה היום. שאני אמצא את המפתחות בדיוק איפה שהנחתי אותם, והאוטו יתניע במכה הראשונה. שהפקקים יהיו בכיוון השני, והשמש תזרח, אבל לא תסנוור. שכל הישיבות פשוט יתבטלו ואין מה למהר. שהיום המזכירה תהייה חייכנית, והבוס בחו"ל. שהטלפון ישתוק ואני לא אהיה בתול. (סתם, נו. אני לא. היתה לי יומולדת לפני שבוע או קצת. המתנות השוות לימין, והזולות לשמאל).
פשוט יש ימים כאלה, אבל יש גם שלא. בדיוק כמו היום, אתמול, וכל החודש המזורגג האחרון.
היפ. 