חוזה

'אל תיגע בי'.  כשאני חושב עליו, זה ה-צמח של פעם שהיום כבר כמעט ואיננו.  אותו צמח שאהבתי לגעת בו ולראות אותו מתקפל ומתחבא.  ואז לחכות שיתרומם.  ולגעת שוב.  ולחכות.  ולגעת.  ובזמן האחרון אני 'אל תיגע בי' בעצמי.  מתרחק מהכל. 
שומע על אותם מקומות מוכרים מפעם.  בינת ג'בל.  ממנה יצאנו באמצע לילה אחד בלי ירח ועם המון חושך, עמוסים בציוד על הגב, עם המון נקניקים וגם חלבה, אל הר נידח שנוגע בעננים ורואה את האופק.  ואליה חזרנו אחרי יומיים עייפים ומלוכלכים והרבה יותר שותקים.  מהרגע שיצאנו משם, אני כבר לא זוכר כמעט כלום, חוץ מנופים שנחרטו בזכרון, וחברויות שנצרבו בזיעה.

הגיברת עם הסלים שאלה איזה שיר עולה לכם בראש כשאומרים מלחמה.  ולי, בלילות הארוכים שם, הזדמזמו המון שירים, אבל בעיקר אחד, ובלי סיבה מסוימת.  חוזה לך ברח. 
הגמדים מוצאים מקלט באגדות / צללים כהים פוסעים אט אט אל תוך הלילה.
באור לבן, מאחורי דלתות כבדות / שם בבתים גבוהי קומה, העיר סגורה לה. 
חוזה, לך ברח.  חוזה, לך ברח / הלילה הוא אפל כל כך.
–
'ויאמר אמציה אל עמוס, חוזה, לך ברח, לך אל ארץ יהודה, ואכול שם לחם, ושם תינבא', (עמוס, ז, יב).
–
והנה משהו בשביל הנוסטלגיה והמצב רוח הטוב.
–
ואם כבר הגעתם עד לפה, אז תכנסו גם לפה.  כי החיות לא אשמות בכלום כלום. 

ימים של בלאי.
ימים כאלה שאפשר ורצוי לזרוק לפח.
כמו פרה שבועטת בדלי, ככה אני על קו הגמר – נעצר.
–
דויד היה הילד הכי מוזר בבית ספר.  לא מאלה שמתחברים לאחרים.  ילד בהתנתקות מתמדת.  בהפסקות הוא היה מחייך לעצמו, והולך להתבודד עם עצמו, וממלמל לעצמו דברים חשובים שרק הוא מבין.  אם בכלל.  בסנדלים עם גרביים וחולצה מלוכלכת.  ככה בערך זכרתי אותו.  אם בכלל.  והיום כשחזרתי הביתה, ראיתי אותו הולך ברחוב הראשי ליד עמודי התאורה.  הולך ליד האור.  איש פרוע ומוזנח, בסנדלים וגרביים עם חורים.  ממלמל לעצמו ומחייך חיוך שרק הוא מבין.
–
צמחים של פעם.
מהחלון של החדר שלי אפשר היה לראות את המחסן הישן באמצע השדה.  אף ילד לא ידע למי הוא שייך.  זה היה צריף מעץ מתפורר, עם גג רעפים עתיק, חלונות שבורים, ודלת.  שבורה גם.  צריף בודד באמצע שדה של קוצים, ליד עץ אבוקדו.  מחכה למשיח.  על העץ הזה התחבאתי לאמא שלי כשחזרתי עם עוד ציון לא מלבב.  על העץ הזה טיפסתי להתבודד כשעשיתי פאדיחות לעצמי מול גלי, מי שהיתה פעם המלכה של הכיתה.  כיתה ו', אולי.  זה חייב להיות העץ-הראשון-של-פעם שלי.  וביליתי עליו לא מעט שעות בהתחשב בציונים שקיבלתי ובמספר הפאדיחות שלא הפסקתי לעשות.  והיום במקומו ובמקום הצריף הישן עומד בניין של שמונה קומות, עם דשא מכוסח, גינה מטופחת ופרחים ממשתלה.
מי לא זוכר את החמציצים האלה עם עלי התלתן שתמיד תמיד היה את האדיוט הזה, רגע לפני שאתה שם אותו בפה, מזהיר אותך שאולי כלב השתין עליו.  וירוקת החמור שהייתי רץ עם מקל ומפוצץ את כולם, ובטח שבטח תפוזי דם בפרדס בקצה השביל.  אלה נעלמו לחלוטין.  ביחד עם הפרדס שכבר התייבש.  אין מי שיטפל בו יותר.  וסברס כתום עוד לפני שכתום נהפך לפוליטי.  היינו מגיעים אליו יחפים, עם מקל של מטאטא ופחית של קינלי תקועה עם מסמר.  קוטפים סבסרסים, מגלגלים אותם בחול ומתמלאים בקוצים.  מחכים לאכול אותם קרים ישר מהמקרר. 
–
זהו.  קצת התרחקתי מהבלוג הזה.  לאט לאט הוא יחזור.  אני אחזור.  ובינתיים, אני חושב שמילמלתי את עצמי לדעת.