שתיקות

כשאתה גדל בבית פולני, אתה לא מדבר על סקס.  לא.  כשאתה גדל בבית פולני אתה לא מדבר.  מעולם לא דיברתי עם ההורים שלי.  היחסים שלי עם האחים שלי הצטמצמו לכדי בריחה מהמכה של אחי הגדול, ותפיסת אחי הקטן, כדי לתת לו כאפה.  שילמד, הפרא.
הרהיט הכי חשוב בבית פולני, היא הדלת.  כי היא יכולה להיסגר כשצריך.  ורוב הזמן צריך.
והיום? היום, הכי קשה לי בעולם לדבר.  היום, הכי קשה לי בעולם לדבר על סקס.

אני בן לשב"כ הפולני.
אמא שלי אחות.  כבר לפחות תשעים שנים שהיא אחות.  כן, לפחות.
הייתי ילד פרא.  פרא אדם שקופץ על כל אבן, ושובר כל עצם שיש בגוף.  והיה לי מנוי קבע במחלקה שם.  כולם כבר הכירו אותי. 'הנה הוא שוב פה.  מה נשבר היום?'. אבל זה לא הסיפור.  כל מורה שהיתה לי, וההדגשה היא על המילה *כל* מורה שהיתה לי, עברה תחת ידיה של אמא שלי.  לזו היא עקרה ציפורן, ולזו גיבסה את היד, ולזו אלוהים ישמור אני מפחד אפילו לדמיין.  באסיפות הורים בתחילת כל שנה, תמיד, אבל *תמיד*, הייתי שומע את המשפט הקבוע – 'אוי, את נורא מוכרת לי מאיפהשהו'.  ואמא שלי היתה מחייכת בשקט ואומרת 'כן.  עקרתי לך ציפורן'.  אחרי זה הן היו מספרות לה הכל.  הכל על הילד הנפלא שלה.  אני לא יכול לשכוח אסיפת הורים אחת מיוחדת, שפשוט ברחתי באמצע.   
אמא שלי ידעה את כל הסודות שלי, גם בלי שדיברנו.  היא לא היתה חוקרת אותי.  אבל ידעה.  וכששאלתי אותה 'אבל אמא, מאיפה את יודעת?!', היא היתה מחייכת חיוך קטן.

היום אמא שלי כבר מבוגרת. עוד מעט בפנסיה.  החיים שחקו אותה.  אני יודע שהיא אוכלת את הלב שאף פעם לא דיברנו.  אבל אני כבר לא יכול.  זה בטבע שלי לשתוק.  ואני הכי שבעולם רוצה לשבור את זה.

ואין פה מישהו שבאמת חושב שאני אפתח את זה לדיון,  נכון? 🙂

מאקרו

בזמן האחרון אני אוהב לצלם.  התגלגלה אלי מצלמה ישנה ששכבה באחת המגירות וחיכתה שמישהו ימצא בה שימוש.  מאז אנחנו לא נפרדים.
אני אוהב בעיקר צילומי מאקרו, שכמו מקפיאים את הזמן ומגלים עולם חדש.  קשה לפספס איתם, כל זמן שהידיים עוד לא רועדות כמובן.

פריחה של דשא
'דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו / דע לך שכל עשב ועשב יש לו נגינה מיוחדת משלו / ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה'
(שירת העשבים).

גן שעשועים

הכל נזיל.  לרגע אחד אתה חושב שיש לך הכל, ובשני – כלום.

אזכרה כמו כל האזכרות.  ודווקא בכניסה לבית הקברות סבתא שלי נראית חיה מתמיד.  מרימה ראש, צועדת בין המצבות.  מזהה את הקברים של ההורים שלה, ושל ההורים של סבא שלי, חתן השמחה.  אבא שלי לוחש אותיות נשמה, והקול שלו נבלע במנגינה צועקת של חזן-שנקנה-בכסף, מהקצה השני של בית הקברות.  פחות ופחות אנשים מגיעים בכל שנה.  והטיול המסורתי בין המצבות מתארך יותר ויותר. 

שבת בצהריים.  גן השעשועים שבקצה המושבה, נטוש.  כמעט.  איש ואישה עם העתיד מאחוריהם, יושבים על ספסל עץ שבור, מפצחים גרעינים, מסתכלים לשמים ושותקים.  היא לובשת שמלה שחורה שמצליחה בקושי להסתיר הריסות של חזה שאם רק יתנו לו, יפול לרצפה.  הוא עם חולצה פרחונית פתוחה, שיער שחור ותספורת א-לה אלי אוחנה בימיו הטובים.  למטה בחול, כבר גדלו להן שתי ערימות לא קטנות של קליפות.  הם יושבים ושותקים.  אחר כך יקומו, ילכו בלי לדבר, יפצחו גרעינים וירקו את הקליפות הצידה.
אני אוהב להסתכל על אנשים.  בעיקר אלה שנראים כאילו הם חיים בשולי הדרך.  לא בתחרות.  כל קמט מסתיר סיפור.  לפעמים אני מקנא בהם.  בלי הרבה חלומות, בלי הרבה אכזבות.

טוביה ושרגא, זוג תאומים.

טוביה ושרגא היו תאומים זהים.  שרגא גדול מטוביה בשלושה חודשים.  טוביה נולד במזל עקרב, ושרגא סתם חסר מזל.  בעצם לא. לא סתם.  לשרגא לא היה מזל בכלל.  אנטי-מזל.  חור שחור.  כששיחקנו 'עץ או פאלי' למשל, הלירה תמיד נפלה לו הפוך.  כשבחר עץ, היא נפלה על הפאלי, וכשבחר פאלי, היא נפלה על ה עץ.  אני זוכר פעם אחת ששרגא החליט להתחכם, ואמר שהוא בוחר עץ, ובלב בפנים, עמוק בפנים, לחש פאלי.  בפעם הזו המטבע נעמדה על הצד.  אבל בעצם לא על זה רציתי לספר.  זה סיפור לפעם אחרת. 

עכשיו, ממש לפני הנקיונות של פסח, נזכרתי בסיפור שאמא שלי סיפרה לי לפני המקלחת.  זה הסיפור על טוביה ושרגא, זוג תאומים זהים.  כלומר, בערך זהים.  מעולם לא נולדו שני תאומים זהים שונים כל כך.  לשניהם היה אותו הגובה, ושניהם שקלו אותו הדבר.  לשניהם היה אותו קול חורק, ואותם מצמוצים בעיניים.  אותו חיתוך דיבור, אותה בלורית שיער.  כן, היו הם מאותו הכפר.  תאומים זהים למעט הבדל אחד.  טוביה היה איסטינסט, ושרגא – נו, שרגא לא.  הפוך.  שרגא שנא את המקלחת.  הוא פחד מהמים, ורעד מהסבון.  שרגא היה הילד הכי מלוכלך ברחוב.  בעצם, הוא היה הילד הכי מלוכלך בשכונה.  ככה אמא שלי סיפרה לי.
ופעם אחת, בליל ירח מלא, עם מליון כוכבים בשמים, כשטוביה ושרגא הלכו לישון, כל הנחשים והנמלים והג'וקים עלו מארגז החול ובאו לחדר שלהם.  הם זחלו בשקט בשקט למיטה של שרגא, ונכנסו מתחת לשמיכה, ו…  שרגא היה מלוכלך כל כך.  ממש מצחין.  הם מיד ברחו, והלכו למיטה של טוביה, וטרפו אותו.
כן.  ככה בדיוק בערך, אמא שלי סיפרה לי, כל יום לפני המקלחת. 

חג שמח לכל מי שעובר פה, בטעות או לא.

עזרא נולד וגדל בצריף בקצה שביל שלא הוביל לשום מקום.  צריף בלי כתובת רשמית, משהו כמו 'רחוב שבזי 3', ובלי שלט שאומר 'כאן גר בכיף עזרא השביר', אבל כל מי שחיפש אותו, ידע איך להגיע אל הצריף שעמד עקום, עם רעפים דהויים ותריסי עץ חורקים, בקצה השביל שלא הוביל לשום מקום.

עזרא היה מהילדים המעצבנים האלה.  אלה שלא הפסיקו לחייך, גם כשקיבלו סטירה.