מונה עליזה

שלום, אני מונה.  שמריה שאל אותי אם אני רוצה לכתוב פה.  ואין לי מושג איך זה עובד כל האינטרנט הזאתי.  הוא אמר לי שאני כותבת פה, על המקלדת, ואתם רואים את זה בצד השני.  מוזר.  אבל כבר ראיתי דברים מוזרים מאלה.  שמריה בחור טוב.  הכי טוב שיצא מהשכונה שלנו.  היחידי שסיים תיכון.  והוא פה עכשיו יושב לידי ומבקש שלא אכתוב עליו, אלא עלי.  הוא אומר לי שהוא כבר כתב קצת עלי.  אז אתם בטח יודעים שאני זונה.  ואתם בטח חושבים עלי שאני זונה.  מילה מצחיקה 'זונה'.  אפשר גם להגיד 'פרוצה'.  והאנשים החשובים בעיתון יכתבו 'יצאנית'.  ובסופו של יום – אני זונה.  מאיזה כיוון שלא תסתכלו עלי.  ותמורת מאה זוזים אהיה גם שלכם לחצי שעה.  ואפילו לא צריך לחייך.  רק מאה זוזים.  במזומן.  לא באשראי מותק, לא.  אני לא מגהצת.  רק מוצצת. אני כבר בת 51.  היתה לי יום הולדת לא מזמן.  בנובמבר.  חגגתי אותה לבד, כמו תמיד.  יומיים בשנה אני בחופש.  ביום כיפור וביום הולדת.  בימים כאלה אני יושבת לבד בבית, על הכורסא של רחמים, ומדליקה  נר.  נר נשמה לרחמים, בעלי זכרונו לברכה.  היינו נשואים שמונה שנים, והוא מת.  ביום ההולדת שלי.  רציתי להפתיע אותו, וקפצתי עירומה מתוך עוגה.  ורחמים קיבל התקפת לב.  אם הוא היה יודע שאהיה זונה, הוא היה מת במקום.  בעצם, הוא באמת מת במקום.  באמצע הסלון. לא תמיד הייתי זונה.  יש לי תואר שני בספרות, ואין לי ילדים.  רחמים עליו השלום, היו לו בעיות בצנרת, איך שאומרים בשכונה.  בשלב כלשהו כבר הפסקנו לדבר על ילדים.  גם סקס כמעט ולא עשינו.  התחתנו ילדים, בלי לראות עולם.  רחמים הציע לי נישואין ליד העץ הגדול, איפה שעומד הבית של אריה הזקן שמת מהקללה של סימה הצולעת, אבל זה לא קשור.  לא עניתי לו מיד, לרחמים.  גם אם הלב שלי רקד הורה.  אמא תמיד אמרה לי להיות קשה להשגה.  אז חיכיתי שבועיים.  ורחמים המסכן – ראיתי אותו מסתובב במעגלים.  עד שאמרתי לו כן.  הוא היה מאושר.  הכי מאושר שבעולם.  היו לנו שנים יפות ביחד.  טיילנו בעולם.  היינו בפאריז, איפה שיש את המגדל הזה שנראה כמו אוסף צינורות חלודים.  וטיילנו גם באיטליה, וראינו את המגדל העקום הזה, ורחמים צחק שהוא יבנה לי בית בדיוק כזה.  על העוקם. הייתי ילדה עם הרבה חלומות.  סיימתי את התואר וישבתי בבית.  רחמים עבד, ופינק אותי.  הוא לא רצה שאצא לעבוד.  הוא אמר שאני המלכה שלו.  והוא דאג לי כמו למלכה.  עד שהוא מת.  מהתקף לב.  באמצע הסלון.  ונשארתי בבית.  לא ידעתי לעשות כלום חוץ מלנתח סיפורים.  ובשכונה שלנו אי אפשר לקנות עם זה במכולת.  הכסף נגמר לי אחרי שנה.  ילדה בת 30 וקצת.  עם חלומות, בלי כסף ועם בית עקום כמו המגדל באיטליה.  היום אני זונה.  ויש לי כסף משלי שאני שומרת בבלטות בסלון, מתחת לכורסא של רחמים זכרונו לברכה.  שיהיה לימים קשים.  אני כבר לא כל כך יפה.  אני נראית כמו מגדל הרוס שכל יום נופלת ממנו עוד לבנה.  לגברים זה מספיק.  כל זמן שהם מקבלים מה שהם רוצים, וכל זמן שיש להם מאה זוזים.  אני חולמת לאסוף מספיק כסף ולנסוע רחוק.  אולי שוב לפאריז.  לשבת בבית הקפה מול המגדל החלוד, לשתות מרק חם עם קרואסון, ולהיות שוב מלכה. אני יודעת ששמריה קורא לי מונה עליזה.  אני מחייכת מבחוץ.  ותופסת טרמפים לחניון הישן.