מונה עליזה

שלום, אני מונה.  שמריה שאל אותי אם אני רוצה לכתוב פה.  ואין לי מושג איך זה עובד כל האינטרנט הזאתי.  הוא אמר לי שאני כותבת פה, על המקלדת, ואתם רואים את זה בצד השני.  מוזר.  אבל כבר ראיתי דברים מוזרים מאלה.  שמריה בחור טוב.  הכי טוב שיצא מהשכונה שלנו.  היחידי שסיים תיכון.  והוא פה עכשיו יושב לידי ומבקש שלא אכתוב עליו, אלא עלי.  הוא אומר לי שהוא כבר כתב קצת עלי.  אז אתם בטח יודעים שאני זונה.  ואתם בטח חושבים עלי שאני זונה.  מילה מצחיקה 'זונה'.  אפשר גם להגיד 'פרוצה'.  והאנשים החשובים בעיתון יכתבו 'יצאנית'.  ובסופו של יום – אני זונה.  מאיזה כיוון שלא תסתכלו עלי.  ותמורת מאה זוזים אהיה גם שלכם לחצי שעה.  ואפילו לא צריך לחייך.  רק מאה זוזים.  במזומן.  לא באשראי מותק, לא.  אני לא מגהצת.  רק מוצצת. אני כבר בת 51.  היתה לי יום הולדת לא מזמן.  בנובמבר.  חגגתי אותה לבד, כמו תמיד.  יומיים בשנה אני בחופש.  ביום כיפור וביום הולדת.  בימים כאלה אני יושבת לבד בבית, על הכורסא של רחמים, ומדליקה  נר.  נר נשמה לרחמים, בעלי זכרונו לברכה.  היינו נשואים שמונה שנים, והוא מת.  ביום ההולדת שלי.  רציתי להפתיע אותו, וקפצתי עירומה מתוך עוגה.  ורחמים קיבל התקפת לב.  אם הוא היה יודע שאהיה זונה, הוא היה מת במקום.  בעצם, הוא באמת מת במקום.  באמצע הסלון. לא תמיד הייתי זונה.  יש לי תואר שני בספרות, ואין לי ילדים.  רחמים עליו השלום, היו לו בעיות בצנרת, איך שאומרים בשכונה.  בשלב כלשהו כבר הפסקנו לדבר על ילדים.  גם סקס כמעט ולא עשינו.  התחתנו ילדים, בלי לראות עולם.  רחמים הציע לי נישואין ליד העץ הגדול, איפה שעומד הבית של אריה הזקן שמת מהקללה של סימה הצולעת, אבל זה לא קשור.  לא עניתי לו מיד, לרחמים.  גם אם הלב שלי רקד הורה.  אמא תמיד אמרה לי להיות קשה להשגה.  אז חיכיתי שבועיים.  ורחמים המסכן – ראיתי אותו מסתובב במעגלים.  עד שאמרתי לו כן.  הוא היה מאושר.  הכי מאושר שבעולם.  היו לנו שנים יפות ביחד.  טיילנו בעולם.  היינו בפאריז, איפה שיש את המגדל הזה שנראה כמו אוסף צינורות חלודים.  וטיילנו גם באיטליה, וראינו את המגדל העקום הזה, ורחמים צחק שהוא יבנה לי בית בדיוק כזה.  על העוקם. הייתי ילדה עם הרבה חלומות.  סיימתי את התואר וישבתי בבית.  רחמים עבד, ופינק אותי.  הוא לא רצה שאצא לעבוד.  הוא אמר שאני המלכה שלו.  והוא דאג לי כמו למלכה.  עד שהוא מת.  מהתקף לב.  באמצע הסלון.  ונשארתי בבית.  לא ידעתי לעשות כלום חוץ מלנתח סיפורים.  ובשכונה שלנו אי אפשר לקנות עם זה במכולת.  הכסף נגמר לי אחרי שנה.  ילדה בת 30 וקצת.  עם חלומות, בלי כסף ועם בית עקום כמו המגדל באיטליה.  היום אני זונה.  ויש לי כסף משלי שאני שומרת בבלטות בסלון, מתחת לכורסא של רחמים זכרונו לברכה.  שיהיה לימים קשים.  אני כבר לא כל כך יפה.  אני נראית כמו מגדל הרוס שכל יום נופלת ממנו עוד לבנה.  לגברים זה מספיק.  כל זמן שהם מקבלים מה שהם רוצים, וכל זמן שיש להם מאה זוזים.  אני חולמת לאסוף מספיק כסף ולנסוע רחוק.  אולי שוב לפאריז.  לשבת בבית הקפה מול המגדל החלוד, לשתות מרק חם עם קרואסון, ולהיות שוב מלכה. אני יודעת ששמריה קורא לי מונה עליזה.  אני מחייכת מבחוץ.  ותופסת טרמפים לחניון הישן.

44 מחשבות על “מונה עליזה

  1. בוקר טוב!
    גם לי כמו לשצה צרמה אי ההתאמה בין היותה בעלת תואר שני בספרות ואי יכולתה לדבר בהתאם.
    וגם, היא אמרה שאתה היחיד מהשכונה שהצליח, גמר תיכון, אבל הנה, גם היא הצליחה, צבחינת הלימודים.

    חוץ מזה נהניתי לקרוא מאד!

    המשך יום נעים!

    אהבתי

      • מוניקה צודקת. היא לא מורה לספרות אלא בעלת תואר שני בספרות. בספרות! מילים, ספרים, טקסטים. אמורה להיות לה יכולת הבעה טובה יותר.
        וגם העניין השני: אם שמריה הוא היחיד שסיים תיכון אז איך יש לה תואר שני?
        אתה צריך לבחור, מותק. או שהיא זונה רהוטה עם תואר שני בספרות או שהיא מתנסחת כפי שגרמת לה ואז אין לה תואר שני בספרות. מקסימום תואר הנדסאית מהמכללה הטכנולוגית של מטולה דרום.

        אהבתי

        • מה שאת אומרת בעצם הוא שלחברה אין שום השפעה על החינוך.
          אחרי הצבא עבדתי שנה וחצי, שנתיים בכריתת עצים. לא שיא ההייטק. בעצם, אפילו הפוך. אנשים נפלאים, אבל לא בוגרי אוניברסיטה. אנשים עם חוכמת חיים שלא אצליח להשיג גם בעוד מאה שנה. ואחרי חודש חודשיים כבר אימצתי את המנהגים שלהם ואת השפה שלהם. נכון, בסוף כל יום עדיין *הלכתי הביתה* ולא *הלכתי הבית*, ועדיין ספרתי לפי הכללים שחרטו בי בבית הספר. אבל אוצר המילים השתנה. די במהירות. ומונה – היא תופסת טרמפים כבר עשרים שנה. עד החניון.

          אהבתי

  2. רק רציתי להמליץ למונה לקחת איזו קורס בבטיחות באינטרנט לפני שהיא מתחילה לכתוב כאן באופן קבוע. אנא מסור לה בשמי, שזה רעיון מאוד לא טוב לכתוב כאן איפה היא מחביאה את הכסף שלה, כשכל אחד יכול לקרוא.

    אהבתי

  3. אהבתי וננגעתי, אבל כמו לאלו שמעלי גם לי צרם הפער בין התואר השני בסיפרות ובין העילגות. אני לא חושבת ש-20 שנים על הכביש הפכו את מונה לעילגת.
     
     
    ולמה לא תכתוב על המשבר, שמריה?

    אהבתי

  4. אוי ביקורות, כמו מחטים קטנות, כואב לשניה אבל לא משאיר סימן מי יודע מה.
    אני מקווה שיש לך גיבוי לכל הסיפורים האלה בעוד מקום, כי הם הולכים ומקבלים צורה של ספר לא רע בכלל. (אמרה קאשיו ללא שמץ של קינאת סופרים. :))

    אהבתי

    • דווקא נהניתי מהביקורות. באמת באמת. אולי לא הצלחתי להעביר את כל מה שרציתי, אבל מה זה בעייצם משנה? מרגע שזה פה, לי כבר אין משקל.
      (ואין בכלל מה להשוות, הגזמת. אלה שלי הם סתם רסיסים של דמיון).

      אהבתי

      • כל ספר מתחיל באותה צורה. באות אחת ראשונה, שהופכת למילה ועוד מילה, למשפט ולדף ועוד דף. ו.. הבנת את הפרניציפ.
        לקחו לי הרבה טיוטות עד שהגעתי לתוצאה שהייתי שבעת רצון ממנה, וגם ממנה, כעבור כמה זמן, היו לי השגות.
        והייתי לגמרי רצינית, תאסוף אותם אחד אחד, בלי שתשים לב יהיה לך ספר ביד.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s