אבא שלי

שמריה:
הזכרון הראשון שלי מאבא הוא מגיל שלוש, ממלחמת יום הכיפורים. 
היום, כשאני מסתכל אחורה, קשה לי להפריד בין מציאות לדמיון של ילד בן שלוש.  אני זוכר שבית הקפה של אלי הצולע היה סגור, וזה נראה לי די מוזר.  אני גם זוכר מכוניות עם פנסים כחולים, שהיום אני יודע שצבעו אותם ככה בגלל המטוסים המצריים שאולי יגיעו.  שנים אחר כך הייתי בטוח שפנסים כחולים זה חלק מהמסורת של יום כיפור.  אני גם זוכר את כולם יושבים במקלט.  היתה שם מונה עליזה שהיום עומדת בצומת כל ערב, ותופסת טרמפים, (אבל רק עד מגרש החניה).  היתה שם גם ריקי מהמכולת בפינה, וצילה, ורותי המכוערת שפעם הייתי מאוהב בה, וגם גידי, שכבר אז נראה לי קצת מוזר.  ואני זוכר שפתאום שמענו דפיקות בדלת, וכולם נבהלו נורא, ואולי זאת היתה רותי המכוערת שצעקה, וגידי שרץ להתחבא בפינה, ואז פתאום הדלת נפתחה, וראיתי את אבא שלי, עם בגדים ירוקים, ועיניים אדומות, ושיער פרוע, וזקן.  אני זוכר בעיקר את החיוך הגדול שלו, ואיך קפצתי עליו, והוא זרק אותי גבוה.  וגם תפס.  ואיך הרגשתי חם בלב.

הזכרון השני שלי מאבא הוא בדרך לירושלים, כשנשרף לנו האוטו הגדול והירוק באחת העליות, וכולם צפצפו לנו, וסימנו לנו עם האורות, אבל עד שלא ראינו את העשן, חשבנו שהם סתם נחמדים ואומרים לנו שלום.  הייתי בערך בן חמש.  והתחלתי לבכות, כי חשבתי שנשאר תקועים שם תמיד.  ואבא אמר לי להרגע, ושיהיה בסדר.  והוא הלך.  והוא חזר.  והוא הביא איתו אוטו גרר, ונתן לי לשבת איתו מקדימה, איפה שרואים את כל המכוניות מגבוה, והיה לי חם בלב.

אני זוכר עוד הרבה דברים מאבא שלי.  אבל בעיקר רציתי לספר על ערב אחד, כשהייתי בצבא, וישבתי במועדון, ביחד עם תמיר הפוזל, ולמדנו את הציר לניווט בלילה. וכבר זכרתי איפה נמצא כל וואדי, ומה המרחק בין הגבעות, וכמה צריך ללכת מנ"צ אחד לשני, ומהן נקודות הבירבור.  ושהיה לי נורא מוזר כשקראו לי למפקד, כי הוא אף פעם לא דיבר איתנו.  וכשנכנסתי אליו לאוהל, הוא כבר עמד עם עוד מישהו, והם היו בשקט, ורק הסתכלו עלי ככה משונה.  ואני כבר שאלתי מה שוב עשיתי, ואם אני שוב צריך להקיף את האוהל.  אבל הוא לא ענה, ורק אמר לי 'שמריה, אבא שלך חולה והוא בבית חולים'.  ופתאום היה לי מוזר בלב, והייתי צריך לשבת קצת.
את הניווט באותו הלילה עשיתי בריצה אחת ארוכה.  משכתי את תמיר הפוזל איתי, ורצתי הכי מהר שיכולתי.  ולא עשיתי אף טעות, והגענו ראשונים לנקודת הסיום.  ומיד תפסתי טרמפים הביתה.  וכשהגעתי לשכונה כבר היה כמעט בוקר.  מונה עליזה בדיוק תפסה טרמפ בצומת, ועשתה לי שלום דרך החלון וגם שלחה לי נשיקה באויר.  ורמי העקום הסתכל עלי ככה מהצד ולא אמר כלום, וראיתי שהוא רוצה להגיד משהו אבל הוא שתק, ורצתי הביתה, וקפצתי מעל כל המדרגות, ופתחתי את הדלת.  לא היה אף אחד בבית.  אפילו דודה שולמית, שכמעט ולא יצאה – לא היתה.  על הכיריים היה סיר עם אורז חצי מבושל, ובכיור היו כוסות קפה מלוכלכות.  והבית היה ריק.
התישבתי על הספה הכתומה, ליד הכסא של אבא שלי, מול הטלוויזיה, וקצת קראתי עיתון ישן, וקצת שמעתי רדיו, ובעיקר נרדמתי.  התעוררתי אחרי הרבה זמן, אמא שלי ליטפה לי את הבלורית.  היא לבשה שמלה ירוקה, והיו לה עיניים אדומות, ושיער פרוע.  אבל בלי זקן.  היא אמרה שלאבא יש משהו בלב, ושהרופאים אומרים שהוא חזק כמו שור.  חיבקתי אותה, ואמרתי שיהיה בסדר.  אבל בתוכו בתוכו היה לי בלאגן.
אחרי שבועיים אבא השתחרר מבית החולים.  דודה שולמית אמרה שיש לו לב חזק.  ואמא שוב חייכה.  וביום שישי, כשחזרתי מהצבא, אבא כבר ישב ליד השולחן אצל אלי הצולע, שיחק שש בש, ועישן סיגריה.  וידעתי שהוא בסדר.  והלכתי הביתה עם חיוך.

(שמריה וחיות אחרות)