אבא שלי

שמריה:
הזכרון הראשון שלי מאבא הוא מגיל שלוש, ממלחמת יום הכיפורים. 
היום, כשאני מסתכל אחורה, קשה לי להפריד בין מציאות לדמיון של ילד בן שלוש.  אני זוכר שבית הקפה של אלי הצולע היה סגור, וזה נראה לי די מוזר.  אני גם זוכר מכוניות עם פנסים כחולים, שהיום אני יודע שצבעו אותם ככה בגלל המטוסים המצריים שאולי יגיעו.  שנים אחר כך הייתי בטוח שפנסים כחולים זה חלק מהמסורת של יום כיפור.  אני גם זוכר את כולם יושבים במקלט.  היתה שם מונה עליזה שהיום עומדת בצומת כל ערב, ותופסת טרמפים, (אבל רק עד מגרש החניה).  היתה שם גם ריקי מהמכולת בפינה, וצילה, ורותי המכוערת שפעם הייתי מאוהב בה, וגם גידי, שכבר אז נראה לי קצת מוזר.  ואני זוכר שפתאום שמענו דפיקות בדלת, וכולם נבהלו נורא, ואולי זאת היתה רותי המכוערת שצעקה, וגידי שרץ להתחבא בפינה, ואז פתאום הדלת נפתחה, וראיתי את אבא שלי, עם בגדים ירוקים, ועיניים אדומות, ושיער פרוע, וזקן.  אני זוכר בעיקר את החיוך הגדול שלו, ואיך קפצתי עליו, והוא זרק אותי גבוה.  וגם תפס.  ואיך הרגשתי חם בלב.

הזכרון השני שלי מאבא הוא בדרך לירושלים, כשנשרף לנו האוטו הגדול והירוק באחת העליות, וכולם צפצפו לנו, וסימנו לנו עם האורות, אבל עד שלא ראינו את העשן, חשבנו שהם סתם נחמדים ואומרים לנו שלום.  הייתי בערך בן חמש.  והתחלתי לבכות, כי חשבתי שנשאר תקועים שם תמיד.  ואבא אמר לי להרגע, ושיהיה בסדר.  והוא הלך.  והוא חזר.  והוא הביא איתו אוטו גרר, ונתן לי לשבת איתו מקדימה, איפה שרואים את כל המכוניות מגבוה, והיה לי חם בלב.

אני זוכר עוד הרבה דברים מאבא שלי.  אבל בעיקר רציתי לספר על ערב אחד, כשהייתי בצבא, וישבתי במועדון, ביחד עם תמיר הפוזל, ולמדנו את הציר לניווט בלילה. וכבר זכרתי איפה נמצא כל וואדי, ומה המרחק בין הגבעות, וכמה צריך ללכת מנ"צ אחד לשני, ומהן נקודות הבירבור.  ושהיה לי נורא מוזר כשקראו לי למפקד, כי הוא אף פעם לא דיבר איתנו.  וכשנכנסתי אליו לאוהל, הוא כבר עמד עם עוד מישהו, והם היו בשקט, ורק הסתכלו עלי ככה משונה.  ואני כבר שאלתי מה שוב עשיתי, ואם אני שוב צריך להקיף את האוהל.  אבל הוא לא ענה, ורק אמר לי 'שמריה, אבא שלך חולה והוא בבית חולים'.  ופתאום היה לי מוזר בלב, והייתי צריך לשבת קצת.
את הניווט באותו הלילה עשיתי בריצה אחת ארוכה.  משכתי את תמיר הפוזל איתי, ורצתי הכי מהר שיכולתי.  ולא עשיתי אף טעות, והגענו ראשונים לנקודת הסיום.  ומיד תפסתי טרמפים הביתה.  וכשהגעתי לשכונה כבר היה כמעט בוקר.  מונה עליזה בדיוק תפסה טרמפ בצומת, ועשתה לי שלום דרך החלון וגם שלחה לי נשיקה באויר.  ורמי העקום הסתכל עלי ככה מהצד ולא אמר כלום, וראיתי שהוא רוצה להגיד משהו אבל הוא שתק, ורצתי הביתה, וקפצתי מעל כל המדרגות, ופתחתי את הדלת.  לא היה אף אחד בבית.  אפילו דודה שולמית, שכמעט ולא יצאה – לא היתה.  על הכיריים היה סיר עם אורז חצי מבושל, ובכיור היו כוסות קפה מלוכלכות.  והבית היה ריק.
התישבתי על הספה הכתומה, ליד הכסא של אבא שלי, מול הטלוויזיה, וקצת קראתי עיתון ישן, וקצת שמעתי רדיו, ובעיקר נרדמתי.  התעוררתי אחרי הרבה זמן, אמא שלי ליטפה לי את הבלורית.  היא לבשה שמלה ירוקה, והיו לה עיניים אדומות, ושיער פרוע.  אבל בלי זקן.  היא אמרה שלאבא יש משהו בלב, ושהרופאים אומרים שהוא חזק כמו שור.  חיבקתי אותה, ואמרתי שיהיה בסדר.  אבל בתוכו בתוכו היה לי בלאגן.
אחרי שבועיים אבא השתחרר מבית החולים.  דודה שולמית אמרה שיש לו לב חזק.  ואמא שוב חייכה.  וביום שישי, כשחזרתי מהצבא, אבא כבר ישב ליד השולחן אצל אלי הצולע, שיחק שש בש, ועישן סיגריה.  וידעתי שהוא בסדר.  והלכתי הביתה עם חיוך.

(שמריה וחיות אחרות)

 

47 מחשבות על “אבא שלי

  1. יש לי חברה שאומרת שהזכרון הראשון שלה הוא ממלחמת יום כיפור, כשאבא שלה לוקח אותה על הידיים כשהאזעקה מיללת, היא מרגישה בטחון, כי היא בידיים של אבא שלה.

    אהבתי

            • אני עם רפאל.
              היפ, אנחנו בני אותו גיל. לעיתים אני באמת מרגישה קשישה אבל לרוב ממש לא. שלא לדבר על כך שרוב החברים והחברות שלי הם בשנות העשרים שלהם.

              אהבתי

              • אני לא באמת זקן. כלומר, כן, אף פעם לא חשבתי שאגיע לכזה גיל. אם היית שואלת אותי לפני 10 שנים מיהו זקן, הייתי מצביע על קשיש בן 35 בלי היסוס. ובכל זאת, אני כמעט הכי ילד שאני מכיר. נסגור על ילד מזדקן? אולי פעם אכתוב, אם אצליח. בינתיים רשמתי לי לענות לך על השאלה אצלך, שאני פשוט לא יכול לענות שם. זה מנגנון התגובות אצלכם שמסרס, תסלחי לי על זה.
                לכתוב בלוג לא שקול לדבר מול קהל. אני כותב אנונימי. אף אחד לא רואה אותי וכמעט אף אחד לא יודע מי אני. ואני מסתתר מאחורי דמויות מוקצנות, כשלי עצמי כבר קשה למצוא את האמת מאחוריהן. אבל היא קיימת בכל פוסט ופוסט. כמעט. אני אכתוב פעם את הפחדים שלי פה. לעמוד מול קהל הוא לא פחד. עמידה מול קהל נכנסת לקטגוריה של חוסר נוחות. אני מפחד ממחטים. אני מפחד להזדקן ולהסתכל אחורה ולגלות כלום. אני מפחד שהילדה שלי תהיה חולה, ולא אוכל לעזור לה. חלק מהפחדים האלה בשליטתי, וחלק לא. מול חלקם אני יכול להתמודד, מול חלקם אני לא רוצה לעמוד אף פעם. וכולם כולם פחדים גדולים.
                ולעומתם, מול חוסר נוחות אני בכלל לא רוצה לעמוד.
                זה בערך הפרומו למה שיהיה פה פעם.

                אהבתי

                • אני רוצה לא לפחד משום דבר.
                  אני חושבת שיש מה לעשות נגד כל פחד ופחד.
                  להפסיק לפחד, למשל.
                  השאלה היא רק איך.
                  פחד ממחטים ניתן לריפוי בתרפיה די בקלות כמו הרבה פוביות, ע"י systematic desensitization למשל.
                  הפחד להזדקן ולהסתכל אחורה ולגלות כלום – פסיכותרפיה רגילה יכולה לעזור.
                  פחד משתק ופוגע באיכות החיים שלך ובחיות שלך עצמה.
                  איך זה שאתה לא רוצה להיכנס באם-אמה שלהם עד האחרון שבהם?
                  אגב, אני גיבורה גדולה ברמת השאיפה וההצהרות, במציאות אני מתמודדת עם הפחדים שלי לאט לאט ובהפוגות. אבל הכוונה קיימת.

                  אהבתי

  2. רק שלא נתנו לו איזו תרופה לדילול הדם .
    אתה כותב סבבי. (גם לי יש זכרונות יום כיפור, אז אני זקנה או בוגרת או משומרת ומותר לי להשתמש במילים כמו "סבבה", ביחוד שאף אחד לא טורח לעדכן אותי אם עוד משתמשים במילה הזאת, ואם לא – באיזו מילה כן)

    אהבתי

    • סבבי זו יופי של מילה. אני בעד. היא סבבי בבי של מילה.
      את חושבת שהשפה שלנו תיעלם, כשנהיה באמת באמת זקנים, בערך כמו שאידיש נעלמת? וביחד עם שאר המילים האלה כמו סבבה, גם המשחקים של פעם ילכו לעולמם, והנכדים שלנו כבר לא ידעו מה זה עמודו, או דג מלוח. אפילו לא חמור ארוך, ואצבע שחורה. שלא לדבר על ארצות, או שלושה מקלות.
      כשחברים באים אל האחיין שלי, הם יושבים בחדר ובוהים אחד בשני כשהוא משחק במחשב. מוזרים.

      אהבתי

  3. איך תמיד יש דברים שמזכירים לי פוסטים שלך שלושה ימים אחרי?
    אז עם ובלי קשר לפוסט זה, בדיוק מצאתי את תעודת הזהות של אבא שלי שהוא הוציא לפני יותר מעשר שנים.

    אהבתי

        • גיליתי את הבלוג שלך באיחור אופנתי .מעניין שתמיד מחפשים מכנים משותפים כשמכירים בןאדם חדש -כשהייתי ילדה בת ארבע אבא שלי "חטף"אוטם בשריר הלב ,מה שנקרא טרומבוזה -טראומה למשפחה וכו ’ואת מלחמת יום כיפור אני זוכרת כי יש לי הרגשה ששם הסתימה לי הילדות .הייתי אז בת תשע וחצי ,כמעט עשר-הבנתי שהמבוגרים בחיים שלי -שעד אז היו מבחינתי די כל יכולים – חוששים ופסימיים ,כולל משה דיין עם האמירה  על חורבן בית שלישי – 

          גמר חתימה טובה .

          אהבתי

          • דוכי, מה יהיה – יכולות שרשור התגובות שלך לוקות בחסר.  רק בפוקס ראיתי שהגבת פה, ו*ככה* (דמייני תנועה של *ככה קצת* בין האצבע והאגודל) הייתי קרוב להחמיץ את גמר החתימה הטובה.  ואם מישהו מחמיץ את גמר החתימה הטובה, האם עדיין היא תהיה בתוקף?

            מכיוון ובמלחמת יום הכיפורים הייתי בן 3, אני חושב שהילדות שלי רק התחילה שם.  משם התחילו הזכרונות שלי להיות בצבע ולהיות שלי.  אני חושב שעד אז, כל הזכרונות שלי הם בעצם סיפורים של אחרים.

            הצטערתי לקרוא על אביך והטרומבוזה.

            חתימה טובה, דוכיפת. 

            אהבתי

  4. היי אימצתי את דוכי שלך .  
     
    תודה לאל אבא שלי יצא מזה כמו גדול .  

    היכולות הטכניות שלי הן היוג’ פרובלום אינדיד.   

    שנה טובה ומתוקה !

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s