שלום, אני מונה. שמריה שאל אותי אם אני רוצה לכתוב פה. ואין לי מושג איך זה עובד כל האינטרנט הזאתי. הוא אמר לי שאני כותבת פה, על המקלדת, ואתם רואים את זה בצד השני. מוזר. אבל כבר ראיתי דברים מוזרים מאלה. שמריה בחור טוב. הכי טוב שיצא מהשכונה שלנו. היחידי שסיים תיכון. והוא פה עכשיו יושב לידי ומבקש שלא אכתוב עליו, אלא עלי. הוא אומר לי שהוא כבר כתב קצת עלי. אז אתם בטח יודעים שאני זונה. ואתם בטח חושבים עלי שאני זונה. מילה מצחיקה 'זונה'. אפשר גם להגיד 'פרוצה'. והאנשים החשובים בעיתון יכתבו 'יצאנית'. ובסופו של יום – אני זונה. מאיזה כיוון שלא תסתכלו עלי. ותמורת מאה זוזים אהיה גם שלכם לחצי שעה. ואפילו לא צריך לחייך. רק מאה זוזים. במזומן. לא באשראי מותק, לא. אני לא מגהצת. רק מוצצת. אני כבר בת 51. היתה לי יום הולדת לא מזמן. בנובמבר. חגגתי אותה לבד, כמו תמיד. יומיים בשנה אני בחופש. ביום כיפור וביום הולדת. בימים כאלה אני יושבת לבד בבית, על הכורסא של רחמים, ומדליקה נר. נר נשמה לרחמים, בעלי זכרונו לברכה. היינו נשואים שמונה שנים, והוא מת. ביום ההולדת שלי. רציתי להפתיע אותו, וקפצתי עירומה מתוך עוגה. ורחמים קיבל התקפת לב. אם הוא היה יודע שאהיה זונה, הוא היה מת במקום. בעצם, הוא באמת מת במקום. באמצע הסלון. לא תמיד הייתי זונה. יש לי תואר שני בספרות, ואין לי ילדים. רחמים עליו השלום, היו לו בעיות בצנרת, איך שאומרים בשכונה. בשלב כלשהו כבר הפסקנו לדבר על ילדים. גם סקס כמעט ולא עשינו. התחתנו ילדים, בלי לראות עולם. רחמים הציע לי נישואין ליד העץ הגדול, איפה שעומד הבית של אריה הזקן שמת מהקללה של סימה הצולעת, אבל זה לא קשור. לא עניתי לו מיד, לרחמים. גם אם הלב שלי רקד הורה. אמא תמיד אמרה לי להיות קשה להשגה. אז חיכיתי שבועיים. ורחמים המסכן – ראיתי אותו מסתובב במעגלים. עד שאמרתי לו כן. הוא היה מאושר. הכי מאושר שבעולם. היו לנו שנים יפות ביחד. טיילנו בעולם. היינו בפאריז, איפה שיש את המגדל הזה שנראה כמו אוסף צינורות חלודים. וטיילנו גם באיטליה, וראינו את המגדל העקום הזה, ורחמים צחק שהוא יבנה לי בית בדיוק כזה. על העוקם. הייתי ילדה עם הרבה חלומות. סיימתי את התואר וישבתי בבית. רחמים עבד, ופינק אותי. הוא לא רצה שאצא לעבוד. הוא אמר שאני המלכה שלו. והוא דאג לי כמו למלכה. עד שהוא מת. מהתקף לב. באמצע הסלון. ונשארתי בבית. לא ידעתי לעשות כלום חוץ מלנתח סיפורים. ובשכונה שלנו אי אפשר לקנות עם זה במכולת. הכסף נגמר לי אחרי שנה. ילדה בת 30 וקצת. עם חלומות, בלי כסף ועם בית עקום כמו המגדל באיטליה. היום אני זונה. ויש לי כסף משלי שאני שומרת בבלטות בסלון, מתחת לכורסא של רחמים זכרונו לברכה. שיהיה לימים קשים. אני כבר לא כל כך יפה. אני נראית כמו מגדל הרוס שכל יום נופלת ממנו עוד לבנה. לגברים זה מספיק. כל זמן שהם מקבלים מה שהם רוצים, וכל זמן שיש להם מאה זוזים. אני חולמת לאסוף מספיק כסף ולנסוע רחוק. אולי שוב לפאריז. לשבת בבית הקפה מול המגדל החלוד, לשתות מרק חם עם קרואסון, ולהיות שוב מלכה. אני יודעת ששמריה קורא לי מונה עליזה. אני מחייכת מבחוץ. ותופסת טרמפים לחניון הישן.
חודש: ינואר 2006
יצאתי קצת החוצה, לטייל ברחובות ריקים, ומשם לפרדס שעוד לא הספיקו לכרות. טיפות קטנות של גשם, שמשאירות עיגולים קטנים, בשלוליות קטנות. בלי מעיל, בטח שבלי מטריה. להשאר בלי כיסוי. ככה הכי כיף לפעמים. אני רוצה לאבד שליטה, לפני שיהיה מאוחר מידי.
אבא שלי
שמריה:
הזכרון הראשון שלי מאבא הוא מגיל שלוש, ממלחמת יום הכיפורים.
היום, כשאני מסתכל אחורה, קשה לי להפריד בין מציאות לדמיון של ילד בן שלוש. אני זוכר שבית הקפה של אלי הצולע היה סגור, וזה נראה לי די מוזר. אני גם זוכר מכוניות עם פנסים כחולים, שהיום אני יודע שצבעו אותם ככה בגלל המטוסים המצריים שאולי יגיעו. שנים אחר כך הייתי בטוח שפנסים כחולים זה חלק מהמסורת של יום כיפור. אני גם זוכר את כולם יושבים במקלט. היתה שם מונה עליזה שהיום עומדת בצומת כל ערב, ותופסת טרמפים, (אבל רק עד מגרש החניה). היתה שם גם ריקי מהמכולת בפינה, וצילה, ורותי המכוערת שפעם הייתי מאוהב בה, וגם גידי, שכבר אז נראה לי קצת מוזר. ואני זוכר שפתאום שמענו דפיקות בדלת, וכולם נבהלו נורא, ואולי זאת היתה רותי המכוערת שצעקה, וגידי שרץ להתחבא בפינה, ואז פתאום הדלת נפתחה, וראיתי את אבא שלי, עם בגדים ירוקים, ועיניים אדומות, ושיער פרוע, וזקן. אני זוכר בעיקר את החיוך הגדול שלו, ואיך קפצתי עליו, והוא זרק אותי גבוה. וגם תפס. ואיך הרגשתי חם בלב.
הזכרון השני שלי מאבא הוא בדרך לירושלים, כשנשרף לנו האוטו הגדול והירוק באחת העליות, וכולם צפצפו לנו, וסימנו לנו עם האורות, אבל עד שלא ראינו את העשן, חשבנו שהם סתם נחמדים ואומרים לנו שלום. הייתי בערך בן חמש. והתחלתי לבכות, כי חשבתי שנשאר תקועים שם תמיד. ואבא אמר לי להרגע, ושיהיה בסדר. והוא הלך. והוא חזר. והוא הביא איתו אוטו גרר, ונתן לי לשבת איתו מקדימה, איפה שרואים את כל המכוניות מגבוה, והיה לי חם בלב.
אני זוכר עוד הרבה דברים מאבא שלי. אבל בעיקר רציתי לספר על ערב אחד, כשהייתי בצבא, וישבתי במועדון, ביחד עם תמיר הפוזל, ולמדנו את הציר לניווט בלילה. וכבר זכרתי איפה נמצא כל וואדי, ומה המרחק בין הגבעות, וכמה צריך ללכת מנ"צ אחד לשני, ומהן נקודות הבירבור. ושהיה לי נורא מוזר כשקראו לי למפקד, כי הוא אף פעם לא דיבר איתנו. וכשנכנסתי אליו לאוהל, הוא כבר עמד עם עוד מישהו, והם היו בשקט, ורק הסתכלו עלי ככה משונה. ואני כבר שאלתי מה שוב עשיתי, ואם אני שוב צריך להקיף את האוהל. אבל הוא לא ענה, ורק אמר לי 'שמריה, אבא שלך חולה והוא בבית חולים'. ופתאום היה לי מוזר בלב, והייתי צריך לשבת קצת.
את הניווט באותו הלילה עשיתי בריצה אחת ארוכה. משכתי את תמיר הפוזל איתי, ורצתי הכי מהר שיכולתי. ולא עשיתי אף טעות, והגענו ראשונים לנקודת הסיום. ומיד תפסתי טרמפים הביתה. וכשהגעתי לשכונה כבר היה כמעט בוקר. מונה עליזה בדיוק תפסה טרמפ בצומת, ועשתה לי שלום דרך החלון וגם שלחה לי נשיקה באויר. ורמי העקום הסתכל עלי ככה מהצד ולא אמר כלום, וראיתי שהוא רוצה להגיד משהו אבל הוא שתק, ורצתי הביתה, וקפצתי מעל כל המדרגות, ופתחתי את הדלת. לא היה אף אחד בבית. אפילו דודה שולמית, שכמעט ולא יצאה – לא היתה. על הכיריים היה סיר עם אורז חצי מבושל, ובכיור היו כוסות קפה מלוכלכות. והבית היה ריק.
התישבתי על הספה הכתומה, ליד הכסא של אבא שלי, מול הטלוויזיה, וקצת קראתי עיתון ישן, וקצת שמעתי רדיו, ובעיקר נרדמתי. התעוררתי אחרי הרבה זמן, אמא שלי ליטפה לי את הבלורית. היא לבשה שמלה ירוקה, והיו לה עיניים אדומות, ושיער פרוע. אבל בלי זקן. היא אמרה שלאבא יש משהו בלב, ושהרופאים אומרים שהוא חזק כמו שור. חיבקתי אותה, ואמרתי שיהיה בסדר. אבל בתוכו בתוכו היה לי בלאגן.
אחרי שבועיים אבא השתחרר מבית החולים. דודה שולמית אמרה שיש לו לב חזק. ואמא שוב חייכה. וביום שישי, כשחזרתי מהצבא, אבא כבר ישב ליד השולחן אצל אלי הצולע, שיחק שש בש, ועישן סיגריה. וידעתי שהוא בסדר. והלכתי הביתה עם חיוך.
היפ. 