שלוש דקות בגן עדן

שמריה:

עץ הלימונים שלנו, שבאמצע החצר, עומד ערום מלימונים, ואני צוחק.
הכל התחיל די ממזמן. אני זוכר הכל כאילו זה קרה רק לפני שבוע. בעצם, זה באמת קרה לפני שבוע. בבוקר, אבא נכנס אלי לחדר ואמר לי 'שמריה, קום. הולכים'. קמתי. לאבא שלי לא אומרים לא. ואם הוא לא אומר לאן, אז גם לא שואלים. לבשתי את הבגדים מאתמול שהיו זרוקים על הרצפה ליד וצחצחתי שיניים, אבל הוא אמר לי שהיום זה היום, ושאתלבש יפה. אז לבשתי את הטרנינג הכחול שדודה שולמית קנתה לי ליום הולדת שלושים ושלוש. זה עם הפס זהב בצווארון. ויצאנו. אבא נהג בסוסיתא, ואני ישבתי מאחור. אבא הסתכל עלי דרך הראי וחייך לעצמו. חייכתי גם. נסענו חצי שעה בערך. בדרך עברנו ליד הבית ההרוס של אריה הצדיק, ואבא ירק הצידה פעמיים. ליתר ביטחון. גם אני ירקתי. אבל אני שכחתי לפתוח את החלון קודם. עברנו גם ליד העץ הגדול, איפה שתמיד אפשר למצוא קונדומים משומשים ומחטים ישנות. פעם מצאתי שם קונדום חדש, עדיין בשקית שלו, והחבאתי אותו מתחת לבלטה בחדר שלי.
נכנסנו עם האוטו לסמטאות הדרומיות של העיר שלנו. אף פעם לא הייתי שם. אמא תמיד אמרה לי 'שמריה, שמה אל תלך'. דווקא היה נראה שכולם שם הכירו את אבא שלי. המוכר ירקות נופף לו לשלום, ואבא שלי רק עשה כן עם הראש. בפינה של הרחוב עמדה ניידת משטרה, השוטרים עמדו ליד, אכלו פלאפל. לאחד מהם היה שביל של טחינה על החולצה. כשראינו אותם, אבא שלי מיד פנה לסמטא אחרת, וקילל בשקט. בסוף הגענו. ראיתי בית מתפורר, עם שתי קומות. היתה לו גינה מוזנחת בכניסה והמון קוצים.
אבא חייך אלי ואמר שהגענו, אבל שאחכה דקה, הוא יקרא לי. בינתיים הוא נכנס פנימה. אני ישבתי בסוסיתא והסתכלתי. מוכר בייגלה עם עגלה ירוקה חצה את הכביש. נזכרתי שלא אכלתי כלום, אבל גם לא הייתי רעב. לא רחוק משם היתה מספרה לגברים, עם אורות אדומים, וחלונות אדומים, ווילונות אדומים. בפתח עמדה אישה עם חולצה מצחיקה אדומה, שלא כיסתה לה כלום. הסמקתי, והסתכלתי הצידה. שלא תראה אותי. בדיוק אז אבא בא. הוא סימן לי להצטרף אליו.
נכנסנו לבניין המתפורר. הדלקנו את האור, ועלינו במדרגות. הגענו לדלת מעץ שכתוב עליה 'סימונה'. אבא שוב חייך אלי, ודפק בדלת. מישהי פתחה לנו את הדלת וחייכה אלי. היא קרצה לאבא שלי ושאלה אם 'זה הגבר'. אבא אמר שכן. היא אמרה לי שנעים מאוד להכיר אותי, ושאבא סיפר לה עלי המון, ושנכנס, כי לא כדאי לעמוד בחדר המדרגות. נכנסנו פנימה, אבא עשה לי פרוע בשיער ואמר שהוא יחכה בסלון. הוא הלך ונשארנו לבד. היא הזמינה אותי לחדר, ושאלה אם אני רוצה לשתות משהו. אמרתי לה שכן, ושאלתי אם יש לה מיץ תות. היא צחקה ואמרה לי שאני חמוד, ויצאה למטבח. היא חזרה אחרי 2 דקות, אבל בלי המיץ תות שלי. היא שאלה אם פעם הייתי עם בחורה, ואני הסמקתי ונענעתי את הראש, 'לא, לא יצא לי'. היא אמרה שזה בסדר, ושלא אדאג, כי היא תלמד אותי הכל. הלב שלי דפק חזק. היא הורידה את הסוודר שלה, וקיפלה אותו על הכסא. גם השמלה שלה ירדה, והיא נשארה עם חזייה ותחתונים. סימונה היתה בערך בגילי, אבל נראתה הרבה יותר. היה לה שיער צהוב מתולתל, ורגליים רזות וארוכות. גם ידיים דקות כאלה, ובטן ענקית. כשהיא הורידה את החזייה ראיתי את השדיים שלה. הם היו כמו שתי שקיות חלב של תנובה, רק בלי הציורים.
סימונה חייכה אלי, ומשכה אותי אליה. הלב שלי פירפר ודפק. היא משכה לי את מכנסי הטרינינג למטה, וניסתה להוריד אותן, אבל הן נתקעו בנעליים שלי. חייכתי במבוכה, וישבתי רגע על המיטה לידה. הורדתי את הנעליים, ושמתי אותן בצד. הורדתי גם את המכנסיים וקיפלתי כמו שאמא לימדה אותי. רעדתי. סימונה התקרבה עוד קצת. פתאום היא היתה ערומה. זו פעם ראשונה שלי שמישהי ככה ישבה לידי. היא שמה את הסיגריה שלה במאפרה שעל השולחן, ומשכה אותי לשכב לידה על המיטה. זהו. אני לא זוכר הרבה. רק התמונה של סימונה עלי, עם הבטן הענקית שלה שרעדה כמו מיטת מים, והשדיים הרזות שלה שנגעו לי בפנים. היא לחשה לי שאני הכי טוב שהיא פגשה.
וזהו. פתאום זה נגמר.
לבשתי מהר את הטרינינג ונעלתי את הנעליים, ואמרתי לה שלום מהר, ויצאתי לסלון. אבא ישב שם וקרא עיתון. הוא שאל אותי 'מה נשמע, גבר', אבל לפני שעניתי לו, הוא נכנס לחדר של סימונה. הם דיברו קצת, ראיתי שהוא נישק אותה, ונתן לה קצת כסף.
וזהו. כבר עבר שבוע. מאז, כל בוקר אמא עושה לי לימונדה מהמון המון לימונים, אבל בלי סוכר. כדי שירד לי החיוך מהפרצוף. חוץ מהיום. היום סופסופ נגמרו כל הלימונים מהעץ. ואני מחייך, מחייך, מחייך.

ובהחלט בהחלט בלי שום קשר, תודה למישהי מיוחדת שידעה לקרוא את מה שלא העזתי לכתוב, ושנתנה לי לחלום עוד טיפטיפה.

42 מחשבות על “שלוש דקות בגן עדן

    • הוי קאלה קאלה, היו ימים שפוסטים ארוכים היו נשפכים פה כמו גשם באמצע החורף. הזדקנתי מאז.
      אם זרקת כבר את העצם, אז נו? אני מתנדב להיות בוועד הכיתה.

      אהבתי

    • צא לגינה וקטוף המון לימונים. על הדרך, קטוף גם עלי נענע.
      סחוט את הלימונים לכוס, ומשם הישר לכד גדול.
      פרוס 2 לימונים לפרוסות דקות, והוסף לכד, ביחד עם עלי הנענע ומים קרים.
      במקרים קלים, הוסף 3 כפות סוכר על כל לימון סחוט. במקרים קשים – וותר על הסוכר לחלוטין.

      אהבתי

    • הייתי מעדיף שהלימונים היו נשארים מחוברים לעץ.
      (אמא שלי אתמול הלכה למשתלה וקנתה עץ חדש, עם המון המון לימונים. אבא שלי הוציא כמה בלטות מהמרפסת, ושתל אותו שם, (הוא הוציא גם את הבלטה שמתחתיה החבאתי את הקונדום – אבל הוא לא שם לב אליו, למזלי). ודודה שולמית – היא פיקחה על העבודה).

      אהבתי

      • אני חושבת שאם יום אחד תיסע לקריביים וייפול עליך קוקוס ענק ותאבד את הזיכרון לאיזה זמן ותקרא את הבלוג שלך בלי לזכור שהוא שלך יש סיכוי שתמצא את עצמך אומר לעצמך: הוא כותב ממש טוב, הבחור הזה
        הכל עניין של פרספקטיבה, ואדם קרוב אצל עצמו. קרוב מדי. אתה מבין?

        אהבתי

        • נאמר לי שבגיל 21 אגיע לירח. לא הגעתי. אולי יום אחד אגיע לקריביים. וכשזה יקרה אני מבטיח ללכת לישון, לילה לילה, מתחת לעץ קוקוס.
          תראי, תקשיבי, תשמעי, כלומר, כן. באיזשהו מקום אני יודע את זה. ואני חושב שאני יודע למה התכוונת גם באותיות הזעירות, למרות שבגילי המתקשש, אם הפונט לא בולט מהמסך, אז קשה לי למשש אותו ולקרוא.

          אהבתי

          • אם אתה כבר יודע את זה – אפשר לגמרי לוותר על החלק של הזעזוע-מוח וישר להגיע לחלק עם החול הלבן והמים בצבע טורקיז והקוקטיילים עם המטריות הקטנות בפנים.
            והנה משהו למשש: עשיתי מאה אלף כפיפות בטן עכשיו, אני מתה מרעב ואין לי כוח להכין לעצמי משהו לאכול. אכפת לך?

            אהבתי

            • העניין עם הלישון מתחת לקוקוס היה רק בשביל הרושם. ברגע שהיית מסתכלת הצידה, מיד הייתי אץ רץ לחוף. זה עם הכיסאות נוח, והמטריות הקטנות.
              פעם פרופ’ לייבוביץ אמר שספורט זה לאנשים חולים. אם את חולה, תעשי ספורט ותבריאי, אבל אם את בריאה – אז למה להתאמץ?
              מה תזמיני? המטבח פתוח והיד רושמת.

              אהבתי

              • אם אתה חפץ בלוק של פרופסור לייבוביץ’, אז כן, אפשר לוותר על העניין של הספורט. ובאמת – אם יש דבר שמשמח אותי זה שהתחלתי שוב להזיז את עצמי.
                מה שתכין אני אוכל. אבל בלי הרבה שמן, ואורגני. בסדר?

                אהבתי

                • את בטוחה שאת לא מכווצת בייבוש? כי חייב להיות פה איזשהו קץ’ – גם עושה ספורט, וגם אוכלת הכל. איטס טו גוד טו בי טרו.

                  אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s