דוד שלום ואני

שמריה:
בשכונה שבה גדלתי, דוד שלום היה הדבר הכי קרוב למלך. עד ליום בו הוא נעלם.
דוד שלום הוא בעצם הזיכרון הראשון שיש לי. ילד בן שלוש ואיש זקן, בן שלושים, אולי. הוא בא לקחת אותי מגן שולה, והרים אותי גבוה גבוה על הכתפיים. כל הילדים הסתכלו בקנאה. רק איציק התחבא בארגז משחקים. כי דקה קודם, הוא דפק לי משאית צעצוע בראש. ועכשיו הוא פחד. אבל אני לא הלשנתי. אף פעם. כמו שהרבה שנים אחר כך, לא הלשנתי על דודי, שזרק שקית מים על אריה הזקן, ולא סיפרתי לאף אחד על מה שדינה והתאומים גדי וגידי עשו מאחורי העץ הגדול, בפינה, ליד המכולת של חזי. ובטח שלא סיפרתי לאמא שראיתי את אבא וסימונה מתחבקים בבית הקפה של רפי.
כולם נתנו כבוד לדוד שלום. בשכונה אליה המשטרה פחדה להיכנס בלי תאום מראש, דוד שלום היה הכל. הוא היה השופט במריבות בין אנשים, והוא היה זה שקבע את החוקים. הסיפורים אומרים שהוא גם זה שהעניש, אבל את זה אף אחד לא יודע בוודאות. דוד שלום גר בבית הישן, מעבר לעיקול, בדרך לבית הכנסת, צמוד למספרה של תקווה, זו שיודעת הכל. לדלת בבית הישן היו צירים חלודים וחורקים, מנעול עתיק בלי מפתח וחלונות בלי ווילונות. ואת דוד שלום תמיד אפשר היה למצוא שם, יושב בחצר עם כוס קפה וסיגריה, עם עיניים עצומות ותלתלים שחורים.
עד שהוא נעלם.
חודשיים אחר כך אמא אמרה לי – 'שמריה, לך תגיד שלום לדודה שולמית', ואני בכלל לא ידעתי שיש לי דודה, בטח שלא שולמית. דפקתי בשקט על הדלת. קול חלש אמר לי להיכנס. דודה שולמית שכבה במיטה, מכוסה בשמיכה כבדה. 'דודה שולמית', שאלתי, 'למה יש לך אף כל כך גדול?', 'כדי להריח יותר טוב, אחייני הריחני', היא מלמלה בשקט. 'ודודה – למה יש לך גבות כל כך גדולות?', 'כדי שהתלתלים לא יפלו לי על העיניים, אחייני המתוק', היא ענתה לי בקול חלש. 'ודודה, למה יש לך גרוגרת כל גדו…'.
הצלצולים באוזניים נעלמו אחרי יומיים. אבל הלחי שלי נשארה אדומה עוד שבועיים שלמים אחר כך.
מאז, בבית שלנו, דודה שולמית היא הדבר הכי קרוב למלכה.
היום דודה שולמית כבר זקנה. בת שישים, אולי. היא משתמשת במקל הליכה, והגב שלה כפוף, התלתלים שלה כבר האפירו, והמון קמטים מכסים את הפנים שלה. רק החזה נשאר עגול ויפה כמו אז, בפעם הראשונה שראיתי אותה.
(מתוך עלילות שמריה בשכונה)

שלוש דקות בגן עדן

שמריה:

עץ הלימונים שלנו, שבאמצע החצר, עומד ערום מלימונים, ואני צוחק.
הכל התחיל די ממזמן. אני זוכר הכל כאילו זה קרה רק לפני שבוע. בעצם, זה באמת קרה לפני שבוע. בבוקר, אבא נכנס אלי לחדר ואמר לי 'שמריה, קום. הולכים'. קמתי. לאבא שלי לא אומרים לא. ואם הוא לא אומר לאן, אז גם לא שואלים. לבשתי את הבגדים מאתמול שהיו זרוקים על הרצפה ליד וצחצחתי שיניים, אבל הוא אמר לי שהיום זה היום, ושאתלבש יפה. אז לבשתי את הטרנינג הכחול שדודה שולמית קנתה לי ליום הולדת שלושים ושלוש. זה עם הפס זהב בצווארון. ויצאנו. אבא נהג בסוסיתא, ואני ישבתי מאחור. אבא הסתכל עלי דרך הראי וחייך לעצמו. חייכתי גם. נסענו חצי שעה בערך. בדרך עברנו ליד הבית ההרוס של אריה הצדיק, ואבא ירק הצידה פעמיים. ליתר ביטחון. גם אני ירקתי. אבל אני שכחתי לפתוח את החלון קודם. עברנו גם ליד העץ הגדול, איפה שתמיד אפשר למצוא קונדומים משומשים ומחטים ישנות. פעם מצאתי שם קונדום חדש, עדיין בשקית שלו, והחבאתי אותו מתחת לבלטה בחדר שלי.
נכנסנו עם האוטו לסמטאות הדרומיות של העיר שלנו. אף פעם לא הייתי שם. אמא תמיד אמרה לי 'שמריה, שמה אל תלך'. דווקא היה נראה שכולם שם הכירו את אבא שלי. המוכר ירקות נופף לו לשלום, ואבא שלי רק עשה כן עם הראש. בפינה של הרחוב עמדה ניידת משטרה, השוטרים עמדו ליד, אכלו פלאפל. לאחד מהם היה שביל של טחינה על החולצה. כשראינו אותם, אבא שלי מיד פנה לסמטא אחרת, וקילל בשקט. בסוף הגענו. ראיתי בית מתפורר, עם שתי קומות. היתה לו גינה מוזנחת בכניסה והמון קוצים.
אבא חייך אלי ואמר שהגענו, אבל שאחכה דקה, הוא יקרא לי. בינתיים הוא נכנס פנימה. אני ישבתי בסוסיתא והסתכלתי. מוכר בייגלה עם עגלה ירוקה חצה את הכביש. נזכרתי שלא אכלתי כלום, אבל גם לא הייתי רעב. לא רחוק משם היתה מספרה לגברים, עם אורות אדומים, וחלונות אדומים, ווילונות אדומים. בפתח עמדה אישה עם חולצה מצחיקה אדומה, שלא כיסתה לה כלום. הסמקתי, והסתכלתי הצידה. שלא תראה אותי. בדיוק אז אבא בא. הוא סימן לי להצטרף אליו.
נכנסנו לבניין המתפורר. הדלקנו את האור, ועלינו במדרגות. הגענו לדלת מעץ שכתוב עליה 'סימונה'. אבא שוב חייך אלי, ודפק בדלת. מישהי פתחה לנו את הדלת וחייכה אלי. היא קרצה לאבא שלי ושאלה אם 'זה הגבר'. אבא אמר שכן. היא אמרה לי שנעים מאוד להכיר אותי, ושאבא סיפר לה עלי המון, ושנכנס, כי לא כדאי לעמוד בחדר המדרגות. נכנסנו פנימה, אבא עשה לי פרוע בשיער ואמר שהוא יחכה בסלון. הוא הלך ונשארנו לבד. היא הזמינה אותי לחדר, ושאלה אם אני רוצה לשתות משהו. אמרתי לה שכן, ושאלתי אם יש לה מיץ תות. היא צחקה ואמרה לי שאני חמוד, ויצאה למטבח. היא חזרה אחרי 2 דקות, אבל בלי המיץ תות שלי. היא שאלה אם פעם הייתי עם בחורה, ואני הסמקתי ונענעתי את הראש, 'לא, לא יצא לי'. היא אמרה שזה בסדר, ושלא אדאג, כי היא תלמד אותי הכל. הלב שלי דפק חזק. היא הורידה את הסוודר שלה, וקיפלה אותו על הכסא. גם השמלה שלה ירדה, והיא נשארה עם חזייה ותחתונים. סימונה היתה בערך בגילי, אבל נראתה הרבה יותר. היה לה שיער צהוב מתולתל, ורגליים רזות וארוכות. גם ידיים דקות כאלה, ובטן ענקית. כשהיא הורידה את החזייה ראיתי את השדיים שלה. הם היו כמו שתי שקיות חלב של תנובה, רק בלי הציורים.
סימונה חייכה אלי, ומשכה אותי אליה. הלב שלי פירפר ודפק. היא משכה לי את מכנסי הטרינינג למטה, וניסתה להוריד אותן, אבל הן נתקעו בנעליים שלי. חייכתי במבוכה, וישבתי רגע על המיטה לידה. הורדתי את הנעליים, ושמתי אותן בצד. הורדתי גם את המכנסיים וקיפלתי כמו שאמא לימדה אותי. רעדתי. סימונה התקרבה עוד קצת. פתאום היא היתה ערומה. זו פעם ראשונה שלי שמישהי ככה ישבה לידי. היא שמה את הסיגריה שלה במאפרה שעל השולחן, ומשכה אותי לשכב לידה על המיטה. זהו. אני לא זוכר הרבה. רק התמונה של סימונה עלי, עם הבטן הענקית שלה שרעדה כמו מיטת מים, והשדיים הרזות שלה שנגעו לי בפנים. היא לחשה לי שאני הכי טוב שהיא פגשה.
וזהו. פתאום זה נגמר.
לבשתי מהר את הטרינינג ונעלתי את הנעליים, ואמרתי לה שלום מהר, ויצאתי לסלון. אבא ישב שם וקרא עיתון. הוא שאל אותי 'מה נשמע, גבר', אבל לפני שעניתי לו, הוא נכנס לחדר של סימונה. הם דיברו קצת, ראיתי שהוא נישק אותה, ונתן לה קצת כסף.
וזהו. כבר עבר שבוע. מאז, כל בוקר אמא עושה לי לימונדה מהמון המון לימונים, אבל בלי סוכר. כדי שירד לי החיוך מהפרצוף. חוץ מהיום. היום סופסופ נגמרו כל הלימונים מהעץ. ואני מחייך, מחייך, מחייך.

ובהחלט בהחלט בלי שום קשר, תודה למישהי מיוחדת שידעה לקרוא את מה שלא העזתי לכתוב, ושנתנה לי לחלום עוד טיפטיפה.