מרק עוף

שחרור קיטור.

סבתא שלי, אמא של אמא שלי, היתה עושה את המרק עוף הכי טוב שיש.  אין בכלל שאלה.  אין ולא יהיו לה מתחרים.  חוץ אולי מסבתא שלי השניה, אמא של אבא שלי.  שגם היא – אין על מרק העוף שהיא היתה עושה.  טוב, זו לא חוכמה.  לסבתא שלי היה לול.  עם להקה של תרנגולות שרק חיכו לקפוץ אל הסיר, ולשחות ליד הפטרוזיליה, והשמיר, והירקות.  עד היום מדגדג לי באף כשאני נזכר בריחות שמילאו את הבית הקטן בכפר.  ואני בכלל תתרן.  תתרן סלקטיווי כנראה.  אני גם טמבל לא קטן, כי תמיד ביקשתי מרק צח.  עם הרבה שקדי מרק.  אבל קצת סטיתי מהנושא. 

אני זוכר את אותם ערבי שישי בכפר.  מדלג את שבע המדרגות, פותח את הדלת הירוקה המתקלפת, פותח את דלת הרשת, זאת שנסגרת בטריקה בגלל הקפיץ הישן, כדי שהיתושים לא יבואו.  ונכנס מיד למטבח.  סבתא שלי שם כבר יושבת ליד השולחן הקטן.  סבא שלי עוד לא חזר מבית הכנסת, ונרות השבת דלקו על המדף.  על הכיריים התחמם על אש קטנה הסיר הענק והפשוט שבתוכו ביעבעה התרופה הפולניה הכי טובה שיש – מרק העוף של סבתא שלי.  סיר אלומיניום פשוט, עם מכסה אלומיניום ישן.  כזה שאפשר להרים בקלות ולהסניף מלוא הריאות.

כשסבתא שלי מתה, אמא שלי התחילה לבשל.  מאז ועד היום לא טעמתי, ובטח שלא הרחתי, מרק כמו של סבתא שלי.  אמא שלי אומרת שהיא עושה בדיוק מה שאמא שלה עשתה.  אבל זה לא זה.  חסרות לי שבע המדרגות.  חסרה לי הדלת הירוקה המתקלפת.  כשאני חושב על זה – חסר לי הסיר הפשוט הזה, עם המכסה הישן הזה.

אמא שלי מבשלת מרק עוף בסיר לחץ.  ההיי טק של סירי הלחץ.  ככה כתוב.  אומרים שזו הטכנולוגיה הכי טובה שיש היום בשוק.  חיסכון בזמן.  וגם בכסף – כי בהכרח אם מבשלים פחות זמן, אז צורכים פחות גז.  וואלה.

זמן.  סיר לחץ.  הגעתי לעניין.

והיום הכל מהר.  טיק טק, טיק טק.  תרוץ.  תעשה.  תחשוב.  טיק טק.  השעון דופק.  תאגף.  תתקוף.  תקמבן.  טיק טק.  תענה.  תשאל.  תפתור.  טיק טק.  המחוג של השניות כבר זז.  אתה עוד פה?  תשלח.  תקבל.  תבדוק.  תציג.  טיק טק.  טיק טק.

ואני נזכר בסבא שלי, שחזר מבית הכנסת.  היינו קופצים עליו.  הוא היה דוקר עם הזיפים.  הוא היה מחבק עם הידיים של החקלאי.  זה היה שורט קצת.  הוא היה מנשק את סבתא שלי.  על הלחי.  יכולת לשמוע את התרנגולות בלול.  יכולת לשמוע את הצרצרים בחוץ.  והיינו יושבים ליד השולחן.  נו טוב, בערך.  אנחנו הילדים ישבנו על שולחן קטן ליד.  הם היו מדברים בשקט ולאט.  אני הייתי מקשיב.  גם כן בשקט.  איך אהבתי את ערבי השבת האלה.  סבא שלי מת.  הוא מת מתוך שינה.  סבתא שלי מתה.  לא מתוך שינה.  סבתא שלי השניה איתנו עוד.  sort of.  היא בטוחה שאני הכי טוב שיש.  סבתא פולניה.

אבל גלשתי.  הייתי בסיר הלחץ.  היי טק.  שמיי טק.  הכל כלפי חוץ.  תבשל מהר.  תציג תוצאות.  תעמוד בזמנים.  אז מה אם המרק לא טעים.  הוא נראה טוב.  השתמשת ב template הנכון?

היום התפרצתי.  קפצו לי הפיוזים.  שאגתי על מישהו.  חשפתי שיניים.  ביקשתי סליחה מיד.  לא בגלל שפחדתי – הוא לא הבוס שלי.  סליחה – כי איבדתי את עצמי.  גם על הבוס שלי כבר צעקתי פעם.  וגם על הבוס של הבוס שלי.  בחיי.  אין יותר גבוה ממנו אצלנו.  הגעתי לצמרת 😐 אם אני עוד שם כנראה שאני באמת טוב.  אני יודע שאני כזה, והם יודעים שאני כזה.  אבל הפיוזים שלי כבר לא מה שהיו פעם.  כמו נתיך ישן, שקופץ כשמדליקים גם את הדוד וגם את הטוסטר.  ביום בו אפסיק לבקש סליחה אפרוש.  כי אז אני אדע שאני כבר אטום.  כמו סיר לחץ שנתפס לו המכסה.  כמו מרק עוף אינסטנט.

 

אלוהים, איך שבא לי מרק עכשיו 😐

פרזנטציה

יש לך אינטונציה קשה.  דיקציה מקוטעת.  אתה שובר מילים.  אתה עוצר בפתאומיות.  אתה מחצין רגשות.  אתה שקוף.  אתה לא מובן.  זה מה שהיא אמרה.  שומעים כשאתה כועס.  יודעים כשאתה אוהב.  רואים כשאתה שמח.  היא כנראה צודקת.  והיא רוצה לצלם אותי.  בווידאו.  אבל אני לא 'צלים', אני אומר לה.  'נהפוכו טמבל' היא אומרת.  אני מביט בה בעיני עגל.  זהו, השתגעה סופית, כנראה.

היום הכל זה פרזנטציה.  תציג נכון.  לא משנה מה התוכן.  מן שטחיות שכזו.  מילים גבוהות.  עדיף באנגלית.

צריך לחתוך.  אני אומר לה.  אבל אתה חותך גם באמצע המילה, היא אומרת.  כי אני כבר לא שם, אני עונה.  בעיה.

איפה מיצי – או – סרנדה לחתול אשפתות

רציתי לכתוב:

כבר שלושה ימים שאני לא מוצא את מיצי, או אם לצטט את מיסיס סלוקומב האחת והיחידה: I can't find my pussy.

מיצי זה החתול שאיתי כבר 6 שנים. חתול כל כך מכוער שהוא כל כך יפה. חתול אשפתות טהור, עם שפם אדיר, אף חמוד ובלי ביצים. חתול אשפתות שבגיל שלושה שבועות בערך, אימץ אותי והחליט שאני שלו. מאז הוא עבר איתי חמש דירות, ארבע ערים, שלוש פרידות כפויות, (אי אפשר היה להטיס אותו לחו"ל – באסה), ונפרד מזוג ביצים, (שלו). חתול כל כך טיפש שיכול לריב עם הכלב הכי גדול בשכונה ולברוח מהעכבר הכי קטן בחצר. חתול שלא הבין למה זו שאיתי טיפסה על כיסא כשהוא הביא לה נחש קטן במתנה. או אותה הפעם שרק רצה לשחק עם הציפור, וכדי שלא תברח לו, הוא הכניס אותה הביתה ושם מתחת למיטה. חתול כפוי טובה שרק קילל כל פעם בדרך אל הווטרינר. זה חתול כל כך מיוחד שתמיד ידע מתי אני רוצה להתעורר, ודאג להעיר אותי שעתיים קודם.

זה אותו חתול אשפתות שנתן בי מבט מזלזל ביום בו משיקולי חיסכון קניתי לו אוכל של כלבים ולא של חתולים – כי הראשון עלה שני שקלים פחות. אז מה אם הייתי סטודנט תפרן שלא היה לו גרוש מיותר. חתול עם אופי ובלי שום זכר ליופי, שהולך עם זנב מורם כי הוא מלך השכונה, ונכנס לכל השכנים ישר אל המטבח דרך החריץ בחלון.

זה אותו חתול שמרשה להיפ.ית הקטנה למשוך לו בזנב, ונשכב לידי על הגב ומרשה לי ללטף לו את הבטן. זה גם אותו החתול שאחראי לחצי מהצלקות שלי ביד.

כבר אמר מי שאמר No one can own a cat, but they will bless you with their company, if they choose – אתה לא יכול להיות בעלים של חתול, אבל אם הם ירצו תוכל להנות מחברתם. אמר ולא טעה. מעולם לא באמת היית מיצי שלי, גם אם לפעמים זה היה נראה ככה. כמו באותה הפעם שחזרתי מחו"ל אחרי ארבעה חודשים וחיכית לי מתחת להדס בגינה, מיילל משמחה. או אותה הפעם שחזרנו עם ההיפ.ית מבית החולים אחרי שבוע, ואתה כבר ישנת לה בלול.

רציתי גם לשים פה תמונה שלו, כי חתול כזה יש רק אחד, ואם במקרה תתקלו בו, אולי אולי תשלחו אותו בחזרה אלי.

בקיצור – את כל זה רציתי לכתוב, רק שאתמול המפלצת חזרה. כן, בארבע בבוקר, הרבה לפני שבאמת תכננתי להתעורר, התחלת ליילל ליד הדלת. שתחנק, חמודי.

"בבקשה תפסיק להופיע ולהעלם בפתאומיות כזו, זה גורם לי סחרחורת". "בסדר", ענה החתול, והפעם נעלם בהדרגה, קודם כל קצה זנבו, ובסוף – חיוכו, שנותר זמן מה תלוי באויר אחרי שנעלם כל השאר. "פעמים רבות ראיתי חתול בלי חיוך", חשבה אליס, "אבל חיוך בלי חתול הוא הדבר הכי מוזר שראיתי כל ימי חיי".

(עליסה בארץ הפלאות).

שובר שתיקה

לא ממש שתיקה, ולא ממש שובר, אולי מפורר יהיה נכון יותר. לאט לאט.

המקום הקטן הזה קצת ברח לי מהאצבעות, והפך למשהו שלא תכננתי. הוא איבד מהתמימות, איבד מהספונטניות, איבד מהלוקאליות הלא מחייבת שלו. קצת כתבתי את עצמי יותר ממה שהתכוונתי, קצת נגעתי באנשים יותר ממה שרציתי, קצת נתתי שיגעו בי יותר ממה שחשבתי.

חלק מזה זה אני שנסחפתי מהר מידי, וחלק מזה זה אני שהקדשתי יותר מידי, וחלק מזה זה אני שפתאום נלחצתי ממה שקראתי, וחלק מזה זה אני שפתאום חציתי קוים שלא ידעתי על קיומם. וגם הפרו המעאפן הזה שאמנם נתן לי את האפשרות להעיף את המונה לכל הרוחות, אבל גם חשף בפני רשימת מנויים שבאו כדי לקרוא משהו שלא חשבתי שאכתוב. ופתאום לא היה נעים לחזור לשטויות של פעם, ופתאום ריץ' ורץ' כבר לא מספיק, וגם ההיסטוריקה אולי לא במקום.

אז זהו – שהם כן במקום, ואני אכווץ את המקום הקטן הזה למימדים של פעם. מקום בלי יומרות, מקום נעים, לפעמים מצחיק (אותי), ולפעמים מעציב (אותי), ולפעמים סתם אני.  בקיצור – ההיפ. חוזר. ובקטן 🙂  כי האופציה השניה היתה להמשיך להתכופף ולשתוק, עד שסערה חדשה תגיע לחיי, ואז להזדקף בגאון ולכתוב רשימות נוגות. כי מילים יפות מצטיירות כשסוער.  היתה גם אופציה שלישית לפתוח יומן חדש – אבל גדול עלי לחשוב על שם חדש, ולזכור ססמא חדשה.

 

זהו, בערך. לחיים.