עוברים עלי ימים שקטים, ימים של לחץ בעבודה, ושקט בראש. זה היה החודש הכי שקט שלי בישרא, וכבר כמעט שכחתי איך כותבים פה, לא שפעם ממש ידעתי את המלאכה. אבל פעם היה לי מה להגיד, בעיקר לעצמי, ועכשיו המוזות ישנות. רק נחירות קלות עוד נשמעות מידי פעם. לפחות אני יודע שהן נושמות. המייל שלי מדשדש באזור התשעים וחמישה אחוז תפוסה. צריך להתחיל למחוק. עברתי על כולם. חלקם מעלים חיוך,חלקם צובטים, כולם מעלים זכרונות, ואף אחד מהם לא מחיק. ועכשיו תסלחו לי, יש לי בלוג להתניע. מישהו זוכר איפה הדוושה של הגז?
חודש: אוגוסט 2004
אבק
ישרא מתערבב, ישרא רועד. האבק עולה למעלה וקצת מקשה על הראיה. אנשים אמיתיים, יומנים פיקטיווים. יומנים אמיתיים, ודמויות פיקטיוויות. יומן זה מילים. לפעמים צילומים. אולי גם ציורים. כל אחד בוחר לעצמו. וכל אחד מאיתנו בוחר את מי לקרוא. היומן הוא חלק בפאזל, ולא להפך. אני נקשר למילים. לפעמים גם לאנשים שמאחוריהן. מן תמימות של ילדים שבוטחים בזרים. מיד. בלי פילטרים. צעד אחורה. האבק ישקע. הראות תהיה בהירה יותר. את הציניות אני משאיר לחיים מחוץ לישרא. החיים זה לא כאן. אז התמימות לא תאבד, אין חשש. 'שלום לתמימות / למדתי גם אני לשקר / לא יקרה לי דבר / אחרי שאמות / אין בסוף עולם אחר' (שלום לתמימות - רונית שחר) למה בכלל התעסקתי עם כל זה? כי - ניקח לדוגמא בחורה. עור חלק חלק. בלי אף שערה. עיניים חתוליות, מבט חכם. רגליים ארוכות. מתחילות פה, נגמרות שם. שיער חום בהיר. בקוקו אסוף. חזה קטן. זקוף. אפילו חצוף. צוואר ארוך. על הצוואר - צעיף לתפארת. מתחת לצעיף, הס פן תעיר. שוכנת גרוגרת. שיט. אסון, זו לא גיברת, זה אדון. (הגזמתי? אולי. אבל שקר הוא שקר. וכשמשחקים בלב זה כואב). וזהו.
זהו, קצת חופש.
אני לא פה, אני לא שם, ואם ישאלו, אז אני בכל מקום בעולם.
אחזור בעוד שבוע,
אריווידרצ'י.
שיח חרשים
אני אומר לבן - את שומעת שחור, אני רואה זריחה - את מביטה בְשקיעה, זה שַקט - לא, זה רועש, אני אוהב אותך בתור ידידה, את אוהבת אותי בתור ידיד, את שונאת, את לא יודעת אמצע, אני אוהב אותך כחברה, חבל שאת לא מקשיבה.
עדכון מהשטח: היתה לי התקפה של 15 אפצ'ים ברצף. אלוהים ישמור.
היפ. 