כן. והאחת היא זו שהחזירה לי אותה. היא פשוט נעמדה ליד הדלת, מחזיקה את נעלי הריצה שקניתי פעם באופטימיות, ואמרה לי 'היפ. יקירי, צא לרוץ, אני חושבת שזה יעזור לך', (שבעברית פולנית זה אומר – אם לא תצא לרוץ, אלוהים יעזור לך. (ואם היא היתה רואה את העכבישה עם הביצים שבנתה לה בית בנעליים, גם אלוהים לא היה עוזר לי)). ניסיתי להתאושש מההלם בעזרת תירוץ קלוש כמו 'כן, תני לי רק לגמור לשטוף כלים', אבל הפעם אפילו זה לא עזר, כי היא מיד ענתה לי שלא אדאג – הם יהיו שם גם כשאחזור.
אין לי מושג מתי בדיוק הפסקתי, ולמה, אבל פעם אהבתי לרוץ, ואפילו זכיתי במקום שלישי באליפות הבניין שלנו, או משהו כזה. כבר שנים שאני מתחמק מלזוז מהר מידי, ואני תמיד מצטט את האורים ותומים שלי – פרופ' לייבוביץ שאמר 'אם אתה חולה – תעשה ספורט ותבריא, אבל אם אתה בריא – למה להתאמץ?!', ואני נזכר במקרה הידוע של איזה אצן צ'כי שעשה ספורט כל החיים שלו, ויום אחד כשהפסיק עם הספורט – קיבל התקף לב ומת, (כלומר – אם הוא מלכתחילה לא היה עושה ספורט, הוא לא היה צריך להפסיק, ואז הוא לא היה מקבל התקף לב והיום הוא היה בולס עוגות גבינה באושר. כן – אני מודע להגיון המוזר שלי, תתעלמו).
אז יצאתי החוצה, תכננתי לשבת על הספסל בגן, להסתכל קצת על האנשים ולהקשיב לציפורים. רק שהפעם זה לא עבד – היא הסתכלה מהחלון, (איפה האמון, איפה?).
ויצאתי לפרדסים, והתחלתי לרוץ, ופתאום נזכרתי איך זה לא להפסיק לזוז גם כשהגוף צועק לעצור, והראש אומר קדימה. ופתאום שכחתי מהכל, והחודשיים האחרונים נעלמו להם כלא היו, וזה רק אני והריאות שמאיימות לקפוץ החוצה, וזה רק אני והמחשבות, וזה רק אני. ובכל צומת בדרך אני בוחר את הדרך הארוכה יותר, ולא מקצר, ולא מזייף. ופתאום אפשר לחשוב צלול, ולדעת שבחרתי נכון. ולהמשיך לרוץ.
וחזרתי הביתה, והכלים היו שטופים, והאחת מחכה לי עם חיוך. גם היא יודעת.
ורק שתי הערות: (1) שכחתי כמה מהר אפשר לרוץ כשכל הכלבים במושב רודפים אחריך, ו (2) צריך לעשות משהו עם כל הסבתות שיוצאות לטייל עם הנכד בעגלול – שלפחות יזהירו לפני שהן עוקפות…
היפ. 