תיסלם

חמישה שמנמנים מקריחים וסבא אחד לשלושה עשר נכדים שרפו את הבמה. פס הקול של נעוריי קפץ ללא הפסקה וקהל מזדקן יצא מגידרו.

דינמו מסחה קבוצה נהדרת

דינמו מסחה קבוצה לתפארת

כשדינמו מסחה עולה למגרש

גם מנצ'סטר סיטי תאכל אצלה קש

סוף שנות השבעים, רוח סתיו עוברת בין שני עצי האגוז הגדולים. בחניה בכפר, מתחת גג של בוגונוויליה, אבא שלי ואני במושב הקדמי של הסובארו הישנה וברדיו שירים ושערים. שנות השיא של מכבי נתניה. עודד מכנס החלוץ האגדי, משה גריאני הקטן רץ בקישור, חיים בר קיר הברזל. אלה הם גיבורי הילדות שלי.

הנה רץ קשר הברזל

רגל הפלא שמואל אברזל

שליזע בננה שולח אל על

נקרעת הרשת השער נפל

"חלפו שלוש שעות מהשריקה לסיום ועד לכתיבת השורות ואני עדיין רואה לנגד עיני את עודד מכנס ואת דוד לביא ואיני יכול להרגע. התמונה היא של השניים העושים כל מה שהם רוצים", מוטי חביב "חדשות הספורט". אבא שלי זורח מאושר ואני מסתכל בו ומרגיש גדול. "התקפה ועוד התקפה. שער ועוד שער. החמצה ועוד החמצה. עוד זמן רב יזכר משחק זה". ואז אמא שלי מופיעה בחלון של האוטו, קוטעת את הרגע. לא שירים ולא שערים. ארוחת צהריים. זה הרגע בו למדתי תיעדוף מהו ואת שרשרת הפיקוד בבית.

דינמו מסחה קבוצה של גברים

לדינמו מסחה שערים עצמיים

אנחנו נראה לעולם הגדול

במסחה שלנו הכדור לא עגול

תיסלם, גבעת ברנר, 20.09.19

דגל שחור

עונת הרחצה החלה והים נפתח. אולי זה המקום להגיד שאני מתעב את הים. מתעב היא מילה רכה מידי. אני שונא את חוף הים כמו שלא שנאתי דבר מימיי. אם אצטרך לדרג מה אני שונא בו, מהקטן אל הגדול, אז זה יתחיל בטקטוק של המטקות שלא נותן מנוח, עבור במים המלוחים שעושים לי צרבת והורסים לי את האפרו, אבל הכי הכי, אני שונא את החול. אם טקטוק המטקות סתם מעצבן, ואם הים הוא השטן הקטן, אז החול הוא השטן הגדול. אני שונא את המגע של החול בין האצבעות, אני סולד מהמגע של החול בגוף, אני מצטמרר מהמחשבה על החול בראש.

כשכבר אוזלים לי כל התירוצים ובלית ברירה אני נגרר אל הים, (כנגד רצוני, אך יש רצונות חזקים ממני), אני הולך לאט לאט מהאוטו עד המקום בו היא מחליטה להשתקע – כל כך לאט, שאם הייתי מרים את מבטי מהחול, הייתי רואה את השמש זזה במסלולה תוך כדי הצעדה – אני פורש את השמיכה בהכי איטיות שאפשר, מבלי להזיז את הרגליים, ואז אני נשכב עליה, לאט לאט, ומתפלל שלא יעוף עליה גרגר של חול. אם מבקשים ממני משהו, נגיד להוציא פרי או חס וחלילה להצטופף מעט, אז אני זז לאט לאט לאט, כדי לא לנער שום גרגר סורר. אני גם שונא את קרם ההגנה (מספר 52, אם שאלתם). הוא כמו מגנט לגרגרים. ואפילו אם אשכב כמו פסל, ואפילו אם לא תהיה שום רוח, ואפילו אם הים יידום – הגרגרים יעופו לעברי כמו ילדים לארטיק. כמו זבוב אל חרא. ואני לא ארטיק.

הסלידה הזו מהים התחילה בשנים האחרונות. אני פרקטיקלי זוכר את הרגע בו קלטתי שאני שומע את הגרגרים מתקבצים סביבי. זה החל באותו הזמן בו התחלתי להעיר לילדים ברחוב לא להרעיש בין שתיים לארבע. ולצעוק לשכנים שכבר שבע בערב ושפה זה לא דיסקוטק, ושיכבו את המוזיקה הרועשת הזו. אני חושב שבערוב ימיי, הפכתי להיות זקן נרגן ואין דרך חזרה.

בהתחלה הם סגרו לנו את המרחב הציבורי בשבתות.

לא משהו קשה.  את הקניות העברנו לימי חמישי.

אחר כך הם עדכנו את לימודי המדעים.

לא משהו מופרך.  הפנמנו שמותר האדם מן הבהמה ושאנחנו אור לגויים.

כשגדל התיאבון, והו – הוא גדל, אכלנו רק כשר.  גם במרחב הציבורי וגם בזה הפרטי.

והנשים, הן כבר לא שרו בציבור.

והציבור – הוא הופרד.  מי לימין ומי למכלאות.

אני כותרת

הבלוג בשיפוצים 🙂
(התראת שווא על פוסט.  אני עדיין לומד מי נגד מי פה)

רות סוף

כל הנהרות הולכים אל הים והים אינו מלא
כי כל הנהרות חוזרים אל הנהרות, תאמינו לי
זה סוד גאות ושפל 
זה סוד תורת הגעגועים

מעולם הוא לא היה טוב בפרידות.  פרידות גם לא היו טובות איתו. 
–
בפינה נידחת בעולם, נחבא ומוסתר מעין כל, כביש ראשי אחד ובלי אף רמזור או כיכר, בריכה אחת וסמטאות צרות הרבה, בתי אבן נטולי גדרות, עם גגות רעפים ותריסים פתוחים, מסילת רכבת מחלידה חוצה מצד לצד ובדרכה עומדים שלט ישן ותחנה וספסל בלי צל, מוקף פרדסים ירוקים, שדות חרושים, שיחי סברס ודרכי כורכר מעלות אבק, שם היה ביתו. 
בית מצהיב עטוף בקיסוס ירוק, עם חלונות גבוהים, ווילונות לבנים, מאוורר תקרה מאובק ובערבי חג גם קרפיון שוחה באמבט, זה היה ביתו.
בגיל ארבע החל להאמין באלוהים.  בביקור בכותל הוא ביקש מאבא שירשום בפתק שהוא רוצה ממתקים.  הרבה ממתקים.  הטופי הראשונה פגעה בו בראש.  גם השניה.  ומיד אחריהן כל השקית.  הן עפו מעזרת הנשים ברגע שבר המצווה סיים את ההפטרה.  הוא בכה משמחה.  יש אלוהים.
בגיל חמש הפסיק להאמין.  אם היה אלוהים, הוא לא היה מרשה שיגנבו את הטרקטור האדום שלו.  רגע של חוסר תשומת לב, והטרקטור נסע לו עם מישהו אחר.  הוא בכה.  מהטרקטור האדום נשארה רק תמונה בגוונים של אפור.  הוא ליד ההגה ובעגלה שגית, בשמלה לבנה, מחייכת.
כשהיה בן שש התאהב בגננת רוני.  בן שבע היה מאוהב בתמר היפה.  אחר כך בהילה, רותי א', רותי ב', שרון השורקת, חני החורקת, יעל היורקת ורותי ד'.  אחריהן הוא התאהב בשגית.  שוב.  הוא כבר היה בן רבע ל 13 והיא היתה בתו של רבי דוב אצלו למד את ההפטרה לבר מצווה.  הוא למד בשקדנות.  התעקש על כל טעם וטעם.
אף אחד לא הבין למה המשיך ללמוד את ההפטרה גם חודשיים אחרי בר המצווה.  הם לא ידעו.  גם שגית לא ידעה.  הוא ניסה לספר לה, אבל לא הצליח.  אולי יום אחד יספר, אבל היום עוד לא הגיע.

מעולם לא הייתי טוב בפרידות.  תמיד משכתי את הסופים.  אני אוהב להפגש ושונא להפרד.  אז גם את זה פה למעלה לא אסיים.  אשאיר אותו ככה תלוי באויר והוא לא ילך לשומקום.  אומרים שישרא מקרטע.  אולי הגיע לסוף דרכו.  אני מקווה שלא.  אבל אם כן – אז –
אהבתי פה, צחקתי פה, כאבתי פה, התבגרתי פה.  פגשתי אנשים מופלאים (פה).  הרבה דברים קרו פה.  ואם צריך לסיים, אז רק כמו שיונת כתבה פעם – תודה ואהבה.  לכולכם.

(ולבינתיים, כ place holder, אולי אהיה שם)
היפ.
רות סוף.